תמיר ונטלי המקסימים מנהלים שיחה אל מול השממה בחוות זעק
-
מנוע או גנרטור נוהם.
פחדים מקובעים ונוזליים,
חומקים אל הדם.
בדיוק כשנדמה היה שאפשר לשלוט בהם.
והדם סמיך,
מתקשה ומתאבן במגע עם הרוח הזו, שמבכה את הכאבים שלי.
מכאובי הקנאה ומצבורי הבדידות
שאיכשהו, הולכים ומתמלאים.
ונדמה שאין דבר צורב יותר
מהשממה.
שאין מחריד יותר מעשב נע ללא רחש,
מעולם נטול רעש. ואורות.
יש לך קול כ״כ נעים,
והאמת שרציתי לשמוע מתקצרת ונאכלת כמו סיגריה.
יש פחות על מה לדבר, פחות על מה לתהות.
ולא משנה איך, מתי, או למה; אני מתגעגעת.
לנשיקה אחת או שתיים, לחיבוק. הקרבה נראית רחוקה היום.
לעור יש זיכרון לטווח קצר יתר על המידה.
או ארוך יתר על המידה , בעצם.
אני רוצה לתקן את מה ששבור. באמת.
~
משהו שורק
בין גבעות מוארות למחצה.
קורבן לרוח.
קורבן למגע החמקמק של החושך.
קורבן לקור העדין, המדמיע.
הייתי כובשת לנו הר
חושפת את פנינו לאור כסוף של ירח (מלא)
צמאון ורעב.
משהו שנתלש ונגזל ולא שב.
פצע עמוק מתאחה.
געגוע רפאים.
במקום אחר, אני חוצה מחשבות בלתי פוסקות.
אני בתוך התודעה שלך, שנוגסת בכל.
כשהנוף משחיר ,
מי רואה שאני אבודה כל כך?
אני טמונה בחכמה שלך,
אני חידה למענך.
-
נכתב בשעתיים של בדד בחושך.
רק אני, האייפון והמדורה שלי.
במרחק, עוד מדורות והבהובי פנסים של אנשים אהובים.
Lead מחזור 2010 - כנס מסכם.
מי מאמין שעברו שנתיים?
אז לפני בערך שנה וחצי, הגעתי ע"י המלצה של מורה בבית הספר שלי לארגון lead.
מסיבה כלשהי, שעדיין קשה להצביע עליה- הייתי אחת מ120 שהתקבלו. 120 מתוך אלפים אחרים.
בהתחלה עוד לא הבנתי לאן הגעתי. אבל ככל שעבר הזמן, בהתליכים מורכבים עם הצוות שלי ועם המחזור כולו,
השתנתי. יחד עם כל זה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי של פעם שבוע. להבהיר דברים שקרו, קורים ועוד יקרו.
Lead- כפי שתוכלו לראות בגוגל, מוגדר כארגון לפיתוח מנהיגות. ואם יש מוסכמה אחת בנוגע לארגון הזה,
היא שאי אפשר להסביר מה הוא עושה לבני נוער שמתגלגלים אליו והופכים להיות חלק מקהילת הבוגרים הייחודית שלו.
אחרי שנה וחצי רכשתי חברים לחיים. אנשים מדהימים שבחיים לא הייתי נתקלת בהם אילולא הייתי מגיעה לליד.
אמנם לא מדובר במחזור כולו, אלא במספר די מצומצם של אנשים. אבל כנראה שעכשיו אני מבינה יותר טוב שאני לא צריכה שכולם יאהבו אותי,
אלא רק כמה. שאוהבים באמת. תורמים באמת. אכפתיים באמת.
תמיר, אני, השיער והתסרוקת שהפכו למיני אייקון. (הכול בהשראת חברתי מיכל שאחראית על הפטנט)
יום לפני הכנס הזה, שהיה מתיש פיזית ונפשית כמו שאר הכנסים שקדמו לו,
הייתי בבארבי. אני, חברי הטוב ירדן רונה קינן, ואסף אבידן .
רונה, כפי שידוע למי שקורא כאן, היא אחת הזמרות והיוצרות האהובות עליי.
אני שומעת אותה עוקבת אחריה באדיקות כבר שנים, מאז האלבום הראשון שהוציאה.
איכשהו, לא הלכתי להופעה כל השנים האלה. וההופעה ההיא בבארבי, הייתה חלום שהתגשם.
כשהסתיימה ההופעה הלכתי לדבר עם רונה. בת דודה שלי (צלמת אחת מתוך רבות במשפחה) צלמה לה את העטיפה של 'לנשום בספירה לאחור'.
אז מסרתי לרונה ד"ש, מאותה בת דודה. וסיפרתי לה על השנים בהן ההמוזיקה שלה גרמה לי להיות עצובה\מאושרת מתמיד.
אמרתי לה שהשקפותיה ופעילותה במשך הזמן היוו בשבילי מודל להשראה אדירה. אמרתי לה תודה.
ביקשתי חיבוק.
ואז קפצתי להגיד שלום לאסף, שכבר מכיר אותי בגלל עשרות פגישות בהופעות ושאר הזדמנויות.
הוא וחברתו המקסימה הזמינו אותי להופעה שלו מארח את רונה ביום העצמאות (מחפשת אחר פרטנר)
מזמן לא ראיתי אותו. כבר כמעט שנה. הופתעתי לשמוע את ה'שלום טליה, מה שלומך?' אבל בעצם, ידעתי שזה מה שיהיה.
חשוב בעיניו לשמור על הקשר הזה עם אנשים שליוו אותו מתחילת הקריירה שלו וזה מאוד מוערך בעיניי.
כל הזמן חשבתי על הכנס שהולך להיות. על הסופים שקרבים. על הפרידות הכואבות להחריד שאצטרך לספוג.
חשבתי על ההתבגרות והשחרור לקראתם אני הולכת. והכול קצת הפחיד אותי,
אבל בעיקר גרם לי להתמסר למוזיקה, עד לאותו הרגע שאצטרך לשנס מתניים ולהכניס את עצמי לאתגר שיבוא בסוף השנה המשוגעת הזו.
יצא לי לפגוש זמרים, שחקנים ושאר אנשי במה שהיו לא נחמדים וקרים.
רונה הייתה מקסימה, השיבה לדבריי בהתרגשות וביישנות שמאפיינת אותה ולא מאפיינת עוד הרבה אחרים.
אז זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו.
יש לי עוד המון לעכל. עוד הרבה עבודה קשה על עצמי ועל הקשרים שלי עם האנשים שאני לא רוצה שיעלמו.
וכנראה ששווה לתת לקיץ הזה צ'אנס.
טליה
או
TMC (לגמרי אייקון)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
