לכל הגנרלים, המנהיגים, הפוליטיקאים,
אל תדברו בשם המתים.
אל תסללו את הדרך אל המלחמה הבאה.
אל תקדשו את המוות,
אל תאמרו 'מוות מקודש'.
זכרו את אלה שהיו נערים, לפני שהיו חיילים.
זכרו את אלה שהפכו לשיר.
זכרו את אלה, שבלי שום רצון, או כוונה, הפכו למיתוס.
אל תשתמשו בדמויות שאף פעם לא ידהו, כדי ללטף לעצמכם את האגו.
הנופלים, כל אחד בנפרד, כל אחד בשמו שלו,
היו אנשים עם סיפור. גורלם המר והכואב שנקשר בגורל הקולקטיבי והעגום של המדינה שלנו,
לא יעלים לעולם, את המציאות המעוותת, שטמונה בקבלת המלחמה שגוזלת חיים.
-
בכל שנה זה כואב מחדש.
כל שנה אני רואה את הכאב של אבא שלי.
נכה צה"ל
לשעבר מ"פ בצנחנים
חולה שתבע את משרד הביטחון הישראלי
איש שיש לו שני חברים. את השאר, תוכלו למצוא בשמם, על מצבות ברחבי הארץ.
הלוואי שיום אחד,
נצליח להפוך את המקום הזה למקום טוב לחיות בו.
הלוואי שנבין סוף סוף שאין דבר חשוב יותר מחינוך.
ושאם יש דבר אחד קדוש- מדובר בחיים.
חנוך לוין, כותב את מה שכ"כ הרבה לא מעיזים להגיד.
~
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי
אל תעמוד אז גאה כל כך
ואל תזקוף את ראשך, אבי
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי
אז תן לעינייך לבכות על עיניי
ואל תחריש למען כבודי
דבר מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגלייך, אבי
ואל תאמר שהקרבת קורבן
כי מי שהקריב הייתי אני
ואל תדבר מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
בקש אז ממני סליחה, אבי
~
סליחה.
שלא נאמר בנשימה אחת 'אמא לא תחבק עוד את בנה' ו'נשוב להגן על המולדת'.
משפחות מפורקות, אחים, אחיות, ילדים, חברות שננטשו.
עצובה.
כועסת.
נאחזת באמונה שלי בבני אדם.
טליה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
