אני תמיד מצפה שאולי, יהיה דיון קצת יותר מעמיק על תרבויות קדומות כ"כ מעניינות. אולי הצגה יותר מרשימה של שאלת הקיום של בני אדם. אבל בסופו של דבר הסרטים האלה מסתכמים ב'יצורי חלל אוכלים בני אדם' וגם זה בסדר כדי לנקות את הראש.
בלילה, מתעטפת במה שאין. אני אוהבת את החדר שלי. כשאני לא בעבודה ולא יוצאת לחגוג את סופה של התקופה, אני כאן. אני לבד ומואר לי. משתדלת להאיר, גם כשזה מרגיש לי מלאכותי נורא.
לאור העובדה שמי שקורא כאן זמן מסוים, בטח שמע על סנאיקי. אז הנה, בהופעת בכורה. זה שתמיד שימר את הילדות שלי.
חצי אני ובוב. תמונה אופיינית בהחלט. כשאני חוזרת מהעבודה, סחוטה, מריחה כמו בצק פיצה, שוקולד, קמח שרוף ואקונומיקה. אני כ"כ רוצה, לא להיות לבד.
אז כן, יש לי את בוב. את סנאיקי. את החברות בכוננות טלפונית