התיכון לא התאים לי.
היה לי את הכבוד, להיות נוכחת פעם בהרצאה של יעקב הכט, מייסד החינוך הדמוקרטי בישראל.
בין שלל הדברים שהוא אמר, בין השאר, על הלקויות שלו והקשיים הטכניים שהוא חווה במסגרת מערכת החינוך,
נגעה לי אמרה אחת, שלוותה במצגת-
הרבה אנשים, בגבהים וצבעים שונים, בצורות שונות,
נדחסים כולם אל תוך ריבוע אחד.
חלק מהאנשים נכנסים בשלמותם אל תוך המסגרת, אך לחלקם,
איברים מסוימים נשארים בחוץ- פה רגל, שם יד, נחתכים החוצה, כמו שארית בצק שמנתקים משבלונה של עוגיות.
-
ככה אני הרגשתי, כבר מכיתה א' יש לומר.
הרגשתי שיש לי משהו מיוחד שמנסים לקחת ממני, משהו שמנסים לדכא.
כשחזרתי מאחד מימי הראשונים בבית הספר היסודי, התלוננתי בפני אמי ש"המורה רוצה שכולם יקשיבו לה והיא לא נותנת לי להגיד שום דבר".
כבר אז היו לי דברים לומר ואני חושבת באמת ובתמים שלכל ילד מגיעה היכולת לבטא את הייחוד שלו.
סוגיית בעיית הקשב והריכוז (בלי קשר למחלוקות שיש לגביה ולגבי הטיפול בה) גם צצה בכיתות מוקדמות.
אני (כפי שאני רואה את זה) נאבקתי עד סוף כיתה ח', הצלחתי, בקושי, להיות תלמידה מוצלחת, בעיקר בגלל שכל וקסם אישי.
התחלתי להכשל במקצועות שאני אוהבת. למעשה, התחלתי לאבד עניין בלמידה השטחית של נושאים שעניינו אותי ברמות אחרות לחלוטין-
היסטוריה, תנ"ך ו- הו, ספרות.
התחלתי להרגיש שבית הספר מצפה ממני לאיזו, תוצאה מספרית שבכלל לא קשורה אליי, לא קשורה לידע שלי.
חוסר היכולת שלי להתרכז, האימפולסיביות שלי, העובדה שכל דבר קטן בעולם הזה, כל גירוי חיצוני קורא לי וקורץ לי מנעו ממני להיות מודל התלמידה החרוצה שמביאה הביתה בגאווה שורה של מאיות.
-
בתיכון כבר אימצתי את התכונות הטובות שבאות יחד עם הפרעת קשב וריכוז. עיצבתי את האופי שלי ואת האישיות שלי,
בהשלמה, בצל העובדה שאני לא אהיה התלמידה הזו, המוצלחת. ואהבתי את זה.
אהבתי ללמוד ספרות עם אמא ואבא. אהבתי את הרגעים האירוניים בהם אמי מפליגה אל מחוזות הדימויים הקסומים של אלתרמן
ואבא שלי, בצורה גאונית עוזר לי להבין את עגנון הסבוך והמורכב: ואני נאלצת לומר- די, זה יותר מידי. צריך רבע מזה לבגרות.
כן, צריך רבע מזה לבגרות.
צריך את המעט שבמעט, את תמצית התמצית.
מתמטיקה, תמיד הייתה לא ברורה בשבילי, אבל התיכון המכונה 'בית חרושת לציונים' עשה גם את המילים, השירים וההיסטוריה,
סוג של מתמטיקה בשבילי.
תחושת תסכול עמוקה פסעה לצידי בדרך שטיפסתי במהלך 12 שנות לימוד.
ואז בא הריטלין ועשה לי הרבה סדר בחיים.
התרופה הזו עשתה לי פלאים, החזירה לי הרבה ביטחון עצמי שאבד. בלי שפיתחתי תלות, התמכרתי, או חוויתי תופעות לוואי קשות.
היה פער עצום בין הבית שבו גדלתי, לבין בית הספר. פער ערכי, אידיאולוגי. שלהכיל אותו היה אתגר גדול בפני עצמו.
מבית עשיר ומעורר סקרנות, סמי אנרכיסטי ומאוד אוהב ומקבל,
אל תוך מערכת שמקדשת חוקים חסרי היגיון. תומכת במערכת שהיא מטחנת בשר, לא אכפתית ולא רגישה לשוני של אלה שמתגלגלים בתוכה.
אם לומר את האמת, גם מבחינה חברתית, החטיבה והתיכון לא ממש הקלו עליי.
תמיד אהבתי להיות חלק מהשכבה, אהבתי את השטויות האלה של 'גיבוש', 'הווי'.
אבל הרגשתי שונה, שונה בצורה הכי לא מתנשאת שיש.
חשבתי שאני בעייתית. חיפשתי חברות במקומות אחרים. מצאתי אותן בlead. ארגון שאני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים עכשיו בלעדיו ובלעדי ההון האנושי שהוא טומן במהותו.
חיפשתי זוגיות במקומות אחרים. הראשון שלי, למען האמת. בא מתוך השכבה, תמיד יהיה לו מקום בלב שלי,
אבל הוא היה זה שחתם סופית, על כרטיס הנסיעה שלי החוצה- לחפש משהו אחר, רחוק. בוגר. שונה.
לא חשבתי שאני ממוקמת באיזשהו מעמד עליונות, אבל הרגשתי שאני גדולה על הרבה מחברי הטובים. שהם ילדים ואני כבר בקטע אחר.
לסיכום אני יכולה לומר, שלמרות תחושת האפרוריות בה שקעתי במהלך חלק מימי התיכון- הוא היה בית ספר לחיים.
אני התחנכתי, בחוץ, בבית, בחיכוך עם אנשים שונים ומשונים ועם עצמי.
היו וויכוחים פוליטיים וריבים. צחוקים, בדיחות פנימיות. המון דילמות על המעמד שלי ומה בכלל אני עושה כאן.
הרבה אנשים שחלפו על פניי והרבה אנשים שהשאירו חותם, משמעותי יותר ומשמעותי פחות.
את רוב שנת י"ב ביליתי (כמו י"ב like a BOSS) בתל אביב, בהברזות, בכיף, בנרגילה, או בשינה עמוקה ומהנה (שינה היא מצרך נדיר בחייו של הי"בתניק המצוי ובעיקר בחייה של הטליה המצויה)
את חלקה האחר והפחות מספק ביליתי במלחמות בשקל עם הבירוקרטיה של בית הספר.
ניסיתי לצרוח ולבעוט ולמצוא מישהו שאכפת לו מספיק, מלבד יועצת מקסימה ומחנכת אמהית לא מצאתי הרבה אנשים שרצו לשמוע את מה שיש לי להגיד.
אבל עכשיו זה לא משנה,
יש אנשים אחרים שיילחמו את המלחמות שלי.
החיים שלי מתחילים עכשיו. אני יכולה להרגיש את זה.
אני מצליחה לזכור רגעים משלושת שנות התיכון... פרצופים יפים ויפים פחות, דמעות, אלכוהול, שעמום, דפים, נרגילה, חברות, מורות, מכונות צילום, חזרות עד הלילה וכו'
כמעט שכחתי את הריבים שלי עם צה"ל, מקום שמאיים ועלול להיות דיג'יגדל של התיכון. אטום יותר, מקובע יותר.
אבל אני מצוידת בחינוך של הבית וברוח המלחמתית שהייתה לי מאז ומתמיד.
אני יוצאת לתקופה חדשה, עדיין, לא שלמה. יש לי עוד המון ללמוד. המון להשיג.
אבל אני חיה ומתנהלת כאילו בכל רגע נתון מישהו לוחש לי באוזן;
"יאללה מכות" (בצורה חיובית וחיננית ולא פייטקלאבית) (טוב, יש כאלה שזה מגיע להם)
האהבה שלי והאנשים הטובים בחיי מדרבנים אותי.
כשאני מסתכלת אחורה אני רואה את השהות שלי במגמת תיאטרון, כחוויה הכי מדהימה שהייתה לי בתוך בית הספר.
הייתה לי מורה שהיא אישה מדהימה, מטורפת ומעוררת השראה. בלעדיה כנראה שחווית התיכון שלי הייתה אחרת.
'החיים שלי מתחילים עכשיו' - כתבתי. זו האמ אמא של הקלישאות.
אני לקראת 18, אני לא בת 8 חודשים. החיים שלי, למעשה, ממשיכים עכשיו.
אחרי המחלה של אבא שלי ומעל שנה של טיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית מקסימה.
אחרי כל זה, אני סוגרת תקופה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
