שוב הרגשתי שאני רוצה לברוח רחוק.
בשניות המוח שלי הוזה תרחישים מפורטים שעוזרים לי להתנתק לרגע מהכאב הזה שמקנן לי מתחת לעור.
נופלת במהירות מאיזה צוק,
בחסות מים של איזה מפל.
נוסעת באיזו מכונית אדומה, במושב שליד הנהג,
רוח. רוח ומוזיקה.
ישנה מכורבלת בזרועות אלמוניות.
יושבת על הספה ורואה בעיניים נוצצות בפעם האלף את אחד מסרטי הארי פוטר.
זו סוג של פנטזיה, אין לי זמן כרגע.
משהו בשמחה הילדותית שאני מרגישה רק מהמחשבה על התופעה הקולנועית (טוב נו, ספרותית. ברור.) גורמת לי להרגיש ריקה עכשיו.
למה? כי אני משום מה, מיואשת.
אני שבה אל המחוזות המעורפלים של להתאפר בבוקר ולהרגיש כפוית טובה. כלבה אל מול היקום.
בתנועה סיבובית המברשת של המסקרה מרחפת מאותו גליל שחור אל הריסים שלי.
אני תמיד בטוחה שאני אתעטש ישר אחרי. אני תמיד בטוחה שמשהו ידפוק לי את היום, ממש עכשיו. בשניה הזו. בצעד הזה שהוא חובה אחרי צחצוח השיניים.
מה רע לי בעצם?
כל כך הרבה שינויים ובחירות שעשיתי. נדמה שאני לא מרוצה, רק כי אני פשוט לא רוצה להיות. מתי אני אנוח?
מתי אני אוהב את מה שיש לי?
אני עובדת- הרבה.
אני חוזרת ממשמרות כשאני עטופה בשכבה דקיקה של קמח,
מריחה, בד"כ כמו שאריות הבושם שלי בתוספת ארומות שנודדות באוויר המסעדה, בצק, בצק אפוי, עגבניות, בזיליקום, שוקולד, קפה. אולי שום, תלוי בלקוחות ובמה שהם הזמינו.
יש ימים בהם אני חוזרת מותשת כ"כ, שאני מורידה את האיפור ומיד נכנסת למיטה, בלי להתקלח. אם זה היה יום מלא בשום, אני מתכסה בשמיכה, מקרבת יד אל הפנים,
מרגישה את ריח השום ונאלצת לקום ביגון ולשטוף את הידיים. ואז אני מריחה כמו השמפו שלי.
לשמפו שלי ולסבון הידיים יש ריח דומה. ריח פשוט. נקי.
כפוית טובה, אולי לא כרגע... בעצם, יש לי את כל הסיבות להרגיש לבד.
החברה שמבינה אותי הכי טוב נוסעת מכאן. היא לא תהיה כאן לחגוג לי 18. היא לא תהיה כדי להתקשר לספר לי על ההורים שלה, על האטימות שלהם.
היא לא תהיה כאן כדי להצחיק אותי. היא לא תהיה כאן כדי להסביר, להראות לי שאנחנו קצת דומות ושדרך העובדה הברורה שאני אוהבת אותה- אני גם קצת אוהבת אותי.
אין לי שמלה למסיבת סיום. יש לי נעליים, אבל אין לי שמלה.
איך נקלעתי לתרחיש סבוך שכזה? רק ג'ה יודע.
אני נורא אוהבת בגדים. תמיד היה לי סגנון, ונהנתי לראות אותו משתנה במהלך השנים.
כרגע, כשאני חושבת על מסיבת האפטר הפרועה שמתוכננת, איכשהו, התרחיש הכי מדליק מציג דווקא את השניה של פתיחת הרוכסן של אותה שמלה עתידית\
הצורה הזו שבה בחורות מורידות שמלה או חולצה.
אתם יודעים על מה אני מדברת, כל בחורה מפסיקה להיות ילדה כשהיא מורידה ככה פריט לבוש. הידיים מוצלבות, אוחזות בשני קצוות מנוגדים של הבגד- מושכות את הבד למעלה,
חושפות לאט או מהר, ירך, אגן, בטן, מותן, חזה ואז חתיכת הבד שאיבדה משמעות נזרקת למקום כלשהו.
סתם התחשק לי לכתוב את זה. אני לא צופה לתרחיש כזה בזמן הקרוב. בטח שלא באפטר.
אם יהיה משהו זה יהיה קטן ומביך כמו להתמזמז עם איזה חבר טוב שלי שאני נורא אוהבת, כי שנינו נהיה שיכורים וכנראה שהוא מתגייס ממש עוד מעט.
מתי החופש הזה שחיכיתי לו כל הזמן הזה הגיע?
השמלה צריכה להיות נשית, מיוחדת ומשמחת. אלה המילים בהן בחרתי כדי לתאר את הציפיה שלי. אני לא יודעת למה, סתם, ככה, אולי.
אז... 18, אה?
די לתעודת הזהות המזויפת. היא כמעט עשתה לי צרות פעם אחת. ובגלל הכהות המסוימת שיש בזיוף, התמונה שלי שם אפילו יותר מכוערת מבתעודה המקורית.
וכן, זו בהחלט התמונה הכי מכוערת שלי. על הזין נו.
אז... 18, אה?
אפשר כבר לגייס אותי. אבל העניין הזה של להכנס לפאבים בהחלט מועיל.
אני רוצה לחגוג את המספרים האלה, כי הם נשמעים לי לא רע. מצלצלים טוב באוזן. אבל אני לא ממש יודעת איך אני אחגוג.
פתאום נדמה לי שאין אף אחד. עוד חברה טובה שבדיוק עברה לתל אביב, בטוח תרצה לחגוג לי. אבל הבילויים איתה שגרתיים. זה לא משנה את זה שאני אוהבת אותה,
אבל זה לא ילהיב אותי. אני אתבאס והיא תתבאס ויהיה מבאס.
בכלל, להשתכר בטירוף לאות חגיגה נשמע לי נפלא- אם לא ידעתי שזה יוציא ממני את התסכול העצום הזה שאני מחזיקה בתוכי.
כל פעם שאני קוראת את המילה -בתוכי- אני חושבת על החיה, תוכי. יופי טליה, זה מצחיק.
אני אמורה ללמוד עכשיו לבגרות האחרונה שלי- היסטוריה. אויש, המורה שלי להיסטוריה מעצבנת.
בכל אופן מה שאתם קוראים עכשיו (היי, הנה אני פונה אליכם אישית) זה זרם מתפרץ של מחשבות. קשה לי לעצור את עצמי.
אם לומר את האמת, אני חושבת שלעצור את הזרם הזה בשביל לקרוא את החומר כרגע, יהיה מהלך איום.
סביר להניח, שמה שאני כותבת כאן, אולי משפט, אולי מילה, מנע או מנעה ממני לישון בשבוע האחרון.
ככה המכונה הלקויה שלי עובדת.
בלילה הכול מתנפץ לי בתוך הגולגולת, מראות נחשקים, מחשבות שדוהרות ונרגעות וחוזרות לרקוע ולדהור.
לפעמים אני באמת שומעת פרסות שהולמות בקרקע של הראש שלי. (ואולי זו מיגרנה)
יש לי מיגרנה כשאני חושבת יותר מידי. כשאני שוכבת -לבד- במיטה, אולי בחושך, אולי בעלטה שמעוטרת בנורות המוארות שתלויות על הקיר,
המחשבות מגיעות בלי לרחם עליי. זונות.
הכתיבה = הזרם הזה- עושה סדר בדברים. כנראה שזה לא יעזור, זה לא פתרון. זו תרופה לסימפטום ספציפי.
נמאס לי להסביר את עצמי. טוב, אני בחרתי טיפול, אני בחרתי להקיף את עצמי במעטים שאכפת להם. אבל עדיין, די, נמאס.
אני כבר לא נואשת ולא מחפשת בכל חור. אני כאן. בוחרת את הבחירות שלי כל יום ומצליחה להיות שלמה איתן- זה הישג.
ומתחשק לי עוד, אני רוצה עוד- נדמה לי שמגיע לי, אבל גם אם לא.
יש מישהו שם שירצה את מה שאני רוצה- איתי. ואני בטוחה שיש עוד המונים אי שם וגם קרוב אליי שרוצים את אותו דבר.
הניסוח הוא אחר, אבל העיקר הוא אותו עיקר- זה תמהיל של מגע ולהיות נאהב, יחד עם מציאת איזו קרבה משותפת. אינטימיות בשפה, בשיחה.
אני לא מרגישה צורך לראות את העולם מארבע עיניים. אני תמיד אהיה אני. כשאני חושבת על קשר, על זוגיות, אני לא רואה את עצמי זולגת אל תוך מישהו אחר.
אולי רק בלילות. בלילות האלה, שאני אהיה מותשת וסחוטה, ממורמרת ומסכנה כזו, מסכנה בצורה מקסימה. אבל כבר לא לבד.
אני והרבה שכמותי הוכחנו שלמרות השיר, כשאנחנו בוכות אנחנו הכי יפות.
משהו בדמעות, בסומק. אני חושבת שכשהעיניים שלי נוצצות מדמעות אני נראית אפילו יותר שקופה מהרגיל.
אלה שאוהבים אותי רואים שאני שקופה, אחרים לא. אחרים רואים את העיניים החומות שלי (כהות וגדולות. תמיד היו) בתור משהו מאיים.
בדיוק שתיתי בירה עם איזה ידיד לפני כמה ימים, העדפתי את הכינוי 'עיניים חכמות' על הניסיון המסורבל שלו להסביר לי למה העיניים שלי לא לרוחו.
אני מרגישה את זה נגמר, את הזרם הזה. אולי כי אני מרגישה שהגיע הזמן ללמוד (אמ, לא.)
פתאום מה שצף לי בראש עוסק בעיקר בכמה המסכה החדשה עושה נפלאות לשיער שלי.
איזה יתוש מזדיין עקץ אותי בירכיים אוף. זה מעצבן בעיקר כי נורא מפתה לגרד כאן. הירכיים שלי (ואני מנסה להגיד את זה בלי טיפה של ביקורת על עצמי)
גדולות מספיק בשביל להיות משטח רצוף של עור שאפשר להעביר לאורכו ולרוחבו את היד, בין אם מגרדת בהיסטריה, בין אם מלטפת. נו טוב, אני תמיד נעקצת בקיץ.
המיטה שלי נורא נוחה, זה נפלא. נפלא לשינה כמובן, אבל זה בהחלט מקל גם על המצב המעיק אליו אני כפופה רוב הלילות, עייפות אדירה שלא מקבלת שינה בתמורה להתהפכויות,
שינויים דחופים בתנוחה, משיכות חוזרות ונשנות בשמיכה ועוד.
וואו, הבחור שיצאתי איתו לאחרונה (פעם אחת) התגלה כאפס אמיתי. זה גורם לי לרצות לחבק את עצמי ולהודות (שוב) על זה שאפילו לא התפתתי להגיע לדירה שלו.
אני מצטערת, אבל לא היה דבר אחד שיצא לו מהפה שהדליק אותי. זה לא עניין, זה לא חידש. הוא היה מעצבן ואיטי ונטול תשוקה וזה לא כיף לי לשהות ליד אנשים כאלה.
אני ממש מקווה שגם הוא חשב עליי דברים רעים, למרות שאני יודעת שלא. או שאולי כן והדבר היחיד שהיה לו בראש זה אני - > בדירה שלו.
חבל שאין לי דרך מוצלחת לחתום את אוסף המילים הזה.
אני חיה באהבה עם הקעקוע החדש. זה באמת אחד הדברים שעשיתי לאחרונה שגורם לי לחייך בעקביות.
בעבודה הטבח החתיך, well עדיין חתיך. יש לו מן עיני כלבלב כאלו וזה הורס אותי. השיער שלו הורס אותי.
רוב מה שהוא אומר לא משפיע עליי בכלל. נראה שהוא גם נורא לא רגיש (ואני משום מה ממשיכה להתעניין בו במידה מינימלית, למרות שהוא נמצא בקשר כבר שנים. גם כן 'קשר'.)
"אף אחד לא סיפר לך? זה דור של עצובים. ומי שלא עצוב, עושה את עצמו". זה שבר אותי. שבר אותי למרות שזה בנאלי וכמעט מתקתק מרוב שזה מנוסח בצורה יפה וקלישאתית כזו.
נראה לי שזה נפלט לו, או שהיה מאחורי זה תסכול גדול. מה זה משנה, אני חייבת להפסיק להתייחס לדברים כאלה כ'מושכים' או 'לא מושכים'.
ועייפה, תמיד עייפה.
ומשוחררת, קצת. הכתיבה הזו, זה נחמד.
שלכם
MCinsanity
שאוהבת גלקסיות ,חלל וכוכבים כבר הרבה זמן.
בערך כשיצא הסרט הראשון של גברים בשחור.
ולא אכפת לי שעכשיו כולם אוהבים כוכבים,
זה יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
