- כשאני כותבת, נדמה ששוב חורף.
-כשאני כותבת חלק מהכאב מתפוגג.
-כשאני כותבת קשה שלא להתגעגע.
- כשאני כותבת אני נזכרת שיש לי בית מעץ.
- כשאני כותבת נתפס לי הצוואר.
- כשאני כותבת הדופק שלי מאט.
- כשאני כותבת אני עייפה.
כשאני כותבת קסם משתחרר.
מתחשק לי לבכות, אבל הדמעות לא מגיעות הפעם.
אני רוצה לגעת,
רוצה לאהוב.
אבל עכשיו?
אני כותבת.
ממש ניסיתי להאבק בזה, אבל כשלתי.
ניסיתי להדוף את המחשבה הזו שגוזלת לאט את הרכות שבה הראש שלי שקוע למחצה בכרית.
אני פוקחת את העיניים בחושך, מתוך השחור- צל עמום של בורדו, אור כחול חייזרי שבוקע מצג מואר במערכת.
אני יודעת שיש דברים שצריכים להאמר, או יותר נכון, להכתב.
יש שלושה מסכים שאולי יכניעו אותי:
הטלוויזיה, שתרגיע את מה שבפנים, תשכיח.
המחשב, שמעודד כתיבה שבלונית, סתמית.
והאייפון, שעצם הקיום שלו מפריע לי, מלכלך לי את המילים.
מילים יפות יש בעברית, ובכלל , עכשיו נדמה שהרגשות (שהן בסיס הקטע הכתוב הזה) מוכתמות על ידי אזכורי הטכנולוגיה.
אז- טלוויזיה, אייפון, מחשב, מערכת.
אני רוצה דף ועט.
הדלקתי אור חם, מנחם. הדבר הקרוב ביותר שיש לי לאינטימיות. אני ממש יכולה להרגיש איך הוא מגן עליי, עושה אותי יפה. (יפה יותר?)
הושטתי יד ומצאתי את היומן ששימש אותי בפריז, הכריכה בצבע תכלת, אני רואה רק כתמים ממנה, העיניים שלי עוד לא הסתגלו לתאורה.
על היומן מצוירים קיפודים, ינשופים, סנוניות וכמובן- סנאים. לדפים יש גוון נעים, קרמי ולא לבן מידי, לא נוקשה.
הגיע הזמן להתחיל לכתוב.
אני עייפה, הלוואי והייתי יכולה פשוט לישון. להתמסר לצבעים של מצעי המיטה, לריח המרומז של השמפו, להמהום של המזגן.
כן, זה מה שמרגיע אותי.
אני לא מסוגלת להרדם בשקט מוחלט, אף פעם לא יכולתי. כשהייתי קטנה הייתי מתעוררת לפעמים כשהמזגן היה מפסיק פתאום באמצע הלילה.
ככה זה כשמכשיר חשמלי מרשה לעצמו להשתהות לרגע ואני לא יכולה לשאת את השקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
