- נוטה להתמסר בקלות.
* מה זה אומר בכלל?
כשאין למה להתמסר. כשאין תשוקה שבה אפשר למלא את החלל?
תחרות.
הצעת שנתחרה.
ניסינו לבחון, קצת כמו ילדים, כך רציתי לחשוב,
מי עומד יותר זמן על רגל אחת.
אז עמדנו
אתה עמדת
אני עמדתי.
אתה עמדת
אני מעדתי.
זה מוזר. שיווי המשקל שלי יותר טוב.
אני, נשארת.
אתה הולך. מועד, מוצא לך את הדרכים להעלם.
זה היה משחק של מבוגרים.
פשר הניצחון שלך היה טמון במבט שתקעת בי.
זה לא קרה בשניה,
זה לא היה מבט רומנטי, או מרעיד.
הוא לא שמט את הקרקע מתחתיי (רק גרם לתזוזת ברכיים קלה)
כאילו האישונים שלך, הופכים לצליל;
'בואי'
אין בזה שום היגיון.
למודת קרבות ואולי אפילו כאב,
אני יודעת, שאין טעם שאבוא.
אתה מתגאה תמיד, כאילו הייתי סוג של פרויקט עבורך,
בעובדה שהרגלת אותי לשקט.
רק מולך, שתקתי.
מתוך הבנה עמוקה,
שתקתי.
" כמה פעמים, רציתי לדבר,
והמילים שלי קפאו כשהן פגשו את האוויר,
כאילו מישהו אומר לי- מוטב שתמשיך להסתיר "
השיר הזה של רונה, הוא ממשיך, אתה יודע.
השורות הבאות,
פחות הולמות את המצב ביננו
" את הדבר שהלב שלך יוצא אליו,
את מה שלקחת בגניבה "
וזו אני, שמרגישה קורבן.
תלושה, כאילו נלקחתי מאי של שפיות ושלווה (אף פעם לא מצאתי לי אי שכזה)
אל הגהנום הריק שלך.
אל הלהט הסתום.
סירבת לקחת את מה שרציתי להעניק,
אבל ברגע הזה, בו מעדתי, לא יכולתי שלא להרגיש, את כל מה שגזלת.
כשדימיינתי את הפעם האחרונה שבה אראה אותך,
תמיד חשבתי שזה יהיה כמו בסרטים.
אישה יוצאת מחדר,
גבה מופנה אל המקום בו יושב הגבר ממנו היא רוצה להשתחרר.
וכשאני שבה לעמוד מולך, אתה אומר- 'הפסדת'
היה אפשר לראות כמה זה שימח אותך,
ניגשת אליי.
נישקת אותי.
כשהתרחקתי והפנתי את גבי אליך,
אמרתי 'שלום', חשבתי להוסיף 'ולא להתראות', אבל זה היה מטופש, דרמטי יתר על המידה.
כנראה שזה היה גורם לי לחייך. אתה אוהב את החיוכים שלי,
אז בחרתי שלא לספק את הסחורה.
לא ציפיתי לתשובה.
לחשת 'שלום'. הסתובבתי כי ענית, הסתובבתי כי לחשת.
חייכת אליי,
אולי כדי לאשר בפניי אחת ולתמיד את מידת היוהרה הבלתי נסבלת שלך.
או, שזה היה עוד אחד מהחיוכים העצובים שלך.
אלה ששברו לי את הלב. אלה שלא נתת לי להבין את מקורם,
אולי זו הייתה הדרך המשונה שלך להגיד (והפעם, להתכוון) בואי.
"אתה ואני, כמו שתי צלחות לווין, בחלל, הבודד. מחכות שיגיע סימן"
(זה מתנגן לי מתחת לעור. במחזור הדם.)
כאילו שאני בכלל יכולה לעמוד בפיתוי.
אולי אני כבר נהנת להרגיש כל כך שבורה.
מפתה,
להשאר ככה.
להצטמרר מהבדידות שמקיפה אותי.
לפנטז על ביחד (רגעי, אפילו) , עד שזה כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
