וזה מה שמסתמן.
מה שמפריע לישון
מה שמעיק
מה שמכאיב כ"כ
אני מנציחה את הלבד. כנראה כי הוא מוכר. כנראה, כי אני פשוט לא מפסיקה להפגע.
אני לא לוקחת אחריות על קשרים שלי. לא עד הסוף, לפחות.
לא בכוונה, אני שוכחת להתקשר.
וקשה לי להגיד מה אני מרגישה, אחרי הכנות והפתיחות והאהבה, בסופו של דבר, אני נסגרת בבת אחת.
ואז פתאום אני חוטפת את המכה, היא לא מוצדקת בעוצמה שלה. (ובמקרה הנוכחי, היא לא מוצדקת בכלל)
ואז אני יושבת מול הפסיכולוגית שלי, לא מאופרת, עייפה, שבורה.
היא: "ואיך את מרגישה בתוך היחסים? מה קורה לך בתוך היחסים שנגמרים ככה?"
אני: "שאני לא שווה. כלום"
היא: "כי אומרים לך שאת לא שווה? את מאמינה?"
אני: "כן"
ואני אני מספרת, שאני לא מבינה למה לטרוח לתקוף אותי ולהכאיב לי?
כל זה נמצא שם. מן ביקורת עצמית לא מרוסנת שאני לא מצליחה להשקיט.
ואז כשדורכים עליי בדיוק איפה שכואב,
אני חותכת.
כי זה כמעט בלתי אפשרי בשבילי, לקום.
-
ואז שוב, היא מזכירה שבעיניה אני מיוחדת.
שיש בי משהו אחר ולפעמים קשה לי להרגיש חלק מקשר.
אני יודעת מה זה להיות לבד, אבל זה הדבר שקורע אותי.
ואני מזמן הפסקתי לרצות להיות צודקת.
אני רק רוצה להפסיק להיות לבד
*
Everybody needs somebody
To warm them up at night
I guess a blanket's not enough
When turning off the light
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
