זה היה יום אלים.
טרנטינו ורודריגז. (מיותר לציין שטרנטינו לא רואה את רודריגז ממטר)
קולנוע מרגש אותי.
אני מאושרת שהצלחתי לפנות קצת זמן לעצמי היום. אין ספק שאני צריכה לעשות את זה יותר.
-
חלמתי על רעש של גשם.
על צבעים מטושטשים,
מראות יפים
נוזלים על החלון,
נמהלים בטיפות קרות.
היה לי קר
והיה לי טוב.
חלמתי על יד שאוחזת
בצידה של לחי מעוטרת נמשים.
לפעמים רגע שחיכית לו,
מגיע.
-
'חבר לחורף', המושג הזה תמיד שעשע אותי.
אני מניחה שזה די נפלא.
הסיפורים שלי, שנרקמו בקיץ, התפרקו באופן סופי כשהקור הגיע, כדי לעזור לי להתאושש.
הם לא שבו להתחדש כשהחל הגשם, כנראה שעד עכשיו, הייתי זקוקה לחורפים שלי.
לאפרוריות המנחמת, לחום הפנימי שנאגר בתוך אנשים.
(יש משהו מאוד מזמין בתמונה הזו בעיניי. אני מאוד אוהבת לצלם את החדר שלי.
בלילה יש בו אווירה מיוחדת. התמונה הזו, היא אני במיטבי)
יש יופי ב-לפני.
בציפיה.
במקום לענות את עצמי,
שווה לנסות להנות מההמתנה לחידוש, לשינוי.
עוד יהיה זמן להסחף, אני משוכנעת.
אולי תכתבו לי מייל,
תספרו לי משהו. מה אכפת לכם?
Wild thing ,
היקום צורח עליי למלמל ולגעת ולאהוב.
עריכה:
היום הזה השאיר אותי מרוסקת.
אוי
אם רק היה לי מישהו, כדי להתנחם.
אם רק היה לי את מי להאכיל ולפנק. לצאת לרגע מעצמי
איזה לילה זה יהיה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
