On a mission from god

אני מתגעגעת לאחי.

הגעגוע מתרגם בראש שלי לכעס. אני כועסת שהוא נסע לחודש וחצי. שונאת שאני לא יכולה לשלוח לו הודעות מצחיקות.

שונאת את זה שאני לא יודעת אם הוא יבוא איתי להופעה של הבילויים או לא.

שונאת את זה שאני לא רואה אותו. אם יש משהו שהוא שונה בתכלית בקשר שלי עם דופו, מכל קשר אחר שיש לי,

הוא באמת לא צריך לעשות כלום בשביל להרגיע אותי.

הוא רק צריך לעמוד שם, עם השני מטר גובה שלו, עם החולצה הגזורה והישנה שכתוב עליה 'chango meamore' (קוף אהובי, מתנה החברה המקסימה שלו, רעות) עם העיניים האוהבות שלו ולהגיד 'הכול יהיה בסדר טולה'.

תחזור מהר,

יש לי חסך של הומור מטופש וחיבוקים שגורמים לי להרגיש מוגנת (ונמוכה אחושילינג)

***

האייפון רוטט,

הודעה-

'יש לי בית ריק בואי'

אני שונאת הודעות ללא סימני פיסוק.

אני עייפה.

תמיד זה קורה לי, כשאני צריכה את השינה,

הגלישה שלי אל תוך הלילה תמיד רצופה במחשבות ורגשות לא ברורים.

פתאום אני חייבת לגלח את הרגליים.

חייבת לשים לק (שוב)

-

עוד סיבה לחכות לחורף (כאילו שצריך עוד סיבות)-

נמאס לי שאנשים מתחקרים אותי על הקעקוע שלי.

כן, אתם רואים אותו. אני יודעת. כן, הוא נורא יפה ונורא מיוחד. אני יודעת.

אבל אני לא רוצה להסביר אותו יותר,

לא רוצה שיתעסקו בו,

לא רוצה שיבחנו את הגב שלי, מהעורף ועד מתחת לפס של החזיה.

חלאס, זה שלי ובשבילי. בחורף הוא יהיה מכוסה באיזה סוודר (סוווווודררררררררר)

ותהיה לי קצת שלווה.

אני מקווה

עדיין מזמינה אתכם לכתוב לי מייל. או לדבר איתי.

אני מתגעגעת לצרות של אחרים, באמת.

טוב,

החלטתי ואל תשאלו למה.

שבכל פוסט לילי שכזה, אני אצטרף למילים תמונה של החדר שלי.

כל פעם זווית אחרת, גם כשהוא מבולגן בשגעת

לילה טוב.