התיישבתי מול המחשב.
אני יודעת שזה לא מועיל לי, לא תורם לי.
אני עייפה נורא.
ראיתי עכשיו את הסנדק (בפעם המי יודע כמה)
אני,
בוהה במסך, מרותקת.
לנצח מאוהבת בזוהר של השחזור המוקפד והיפהפה של התנהלות מאפיה, בגברים האלימים, באוכל
האיטלקי,
בכבוד הבלתי מעורער של המשפחה והאהבה החמה שנמהלת במוות וסיפורי נקם.
שקט עכשיו בחדר שלי,
אולי נדמה לי ששקט יותר ממה שבאמת, אווירת יום הכיפורים, אולי.
נביחות עמומות של כלב מבחוץ.
זה מטריף אותי, אין שום דבר פסטורלי בסצינה הזאת.
אז אני מול המחשב,
אני מורידה את החזיה, זורקת אותה,
ברגע שאני שומעת אותה פוגשת את הרצפה אני נזכרת שוב שאני רוצה לסדר את החדר שלי.
חדר מסודר, נשמה מסודרת (באופן יחסי)
לפעמים הברזלים מתחת לחזה מונחים מעט עקום. זה מזכיר לי את הכאב שאחרי הניתוח.
לובשת חולצה לבנה גדולה של אבא. מפרקת את הצמה. שמחה שאין איפור להוריד.
מסתכלת על הציפורניים- לק מקולף.
אני לא אצליח להרדם אם לא אוריד אותו ואשים צבע חדש.
ואני לא מפסיקה להשתגע מזה שאני לבד.
לא מצליחה להפסיק לשמוע את המשפט של הפסיכולוגית שלי
'את לא נותנת לעצמך מקום להיות שמחה'
I am the key to the lock in your house That keeps your toys in the basement And if you get too far inside Youll only see my reflection
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
