עכשיו אני בבית. גשם בחוץ. סוודר ענק בצורה חסרת פרופורציות, גרביים צמריריות, ורודות, מביכות.
אמא ואבא קוראים בקומה השניה. אני בסלון רואה טלוויזיה.
׳למי אכפת?׳
לחשתי לעצמי.
המים תופפו על הכתפיים והשכמות שלי,
נעו בצמוד לעור במורד המתניים והישבן.
בסוף, יכולתי לשמוע אותם הופכים לים שמצטבר בקרקרעית האמבטיה בתוכו אני עומדת,
בלחות והחום, באדים שנספגים בעץ סביבי ואומרת ׳למי אכפת?׳
לי אכפת.
יותר מידי געגועים בוערים לאויר קפוא, מפויח ומעושן.
כמיהה למציאות אורבנית, משובצת באורות מהבהבים, בגדים ראוותניים ונעלי עקב.
אני נכנסת למיטה הלבנה כשאני לובשת פיג׳מה על עור רטוב, היא נצמדת אל הטיפות והבד עצמו, סופג, נרטב.
על הסדין בטח יש כתמי מים, גם על הכרית. שלולית. אבל זה מסוג הדברים שאפשר לעשות כשנמצאים בבית. בחדר שהוא שלי, אך ורק שלי.
הגוף שלי כבר עטוף לאות וכולי מנומנמת. שרועה במיטה ונכנעת להכרה בשובי.
עור הפנים שלי חלק מתמיד.
מדי פעם אני מעבירה באיטיות אצבע על הלחי שלי.
כשאני שוכבת על הבטן, כואבים לי הציצים וזה מעצבן.
אין לי מה לכתוב וזה ניכר.
כמה כבר אפשר לכתוב על מה שהגוף רוצה? על היצרים שנשפכים מעל גדותיי?
אפשר לכתוב הרבה, אבל כנראה שכלו כל הקיצים.
הפוך הסינטטי שלי ענק (זוגי) אפשר ללכת לאיבוד בתוכו. בקפלים הרכים.
בעודפי הבד שמאפשרים לי למשוך אותו עד הצוואר ועדיין להניח את כפות הרגליים בתוך כוך שאני יוצרת ממנו.
מרגישה כל כך בטוחה בתוך החושך.
למי אכפת,
שבבוקר, זה עובר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
