On a mission from god

חברה של אח שלי בהריון. הריון מתקדם.
שם, לילדה שתיוולד, עוד אין.
בינתיים, כולנו קוראים לה 'זברה'.
כשקניתי לה צעצוע בביקור שלי בפריז, אמרתי, הנה, זה יילך לארון של זברה.
רעות, חברתו של אחי, קנתה לו חולצה שחורה ועליה הכיתוב "Abu zebra" 

כשזברה תיוולד, עם כל אהבתי אליה (שתהיה שווה לאהבה הענקית שאני מרגישה כלפי אחי) 
לא אוכל לומר לה 'זברה, כשתגדלי, כבר לא נצטרך צבא ומלחמות'.
לי,
אמרו את זה.

והנה, אני לקראת גיוס;

אין כאן היגיון, אין חמלה. אין שאיפה אמיתית לשלום.

אני שואלת את עצמי, איפה אני ארצה לגדל את הזברה שלי. האם זה כאן?

במקום שבו גדלתי? עם 'העולם מצחיק אז צוחקים' ברדיו בשבת בבוקר?

או אולי במקום אחר. מקום שבו אפשר לחיות חיי מותרות נעימים.
מקום שבו אפשר לאהוב בני אדם ומשפחה, בשקט, לפני שיבקשו ממך לאהוב את המולדת.

מקום שבו אני לא ארגיש אגואיסטית, בגלל שאני מאמינה בלב שלם,

שהחיים קצרים וכואבים מכדי לבזבז אותם בלחימה על ערכים שאני לא מאמינה בהם.

כמה רוע יש בעולם הזה. וכמה יופי