(וויל סמית' היה הקראש הראשון שלי. אני מתה על גברים בשחור. ו... מתחבא פה איזה רמז. לא משנה)
"עוד חודש וקצת יהיו פה בחירות. ובקלות נשכח את כל הפשעים של הממשלה הנוכחית אל מול העוצמה הכבירה של צה"ל המכסח, אז למה שלא נצביע הליכוד ביתנו? חזקים בביטחון, חזקים בלאומיות. אנחנו עם ישראל, ואנחנו פה בשביל להישאר, לא משנה באיזה מחיר, לא משנה מאיזה צד" (חלק קטן מסטטוס של חברי, עידו נהרי)
בימי מלחמה הרבה אנשים מרגישים לא נוח עם העובדה שהדעות שלהם חורגות מהקונצנזוס. אני, כבר רגילה. הרבה זמן שאני מתמודדת עם מציאות שבה מה שאני חושבת לא מקובל על הרבה אנשים סביבי. אחוז מסוים מנסה לדבוק בגישה ליברלית ופלורליסטית, שמאפשרת לי להביע את דעותיי תוך כדי שאני מקבלת ממי שמולי כבוד (אבל לא הסכמה) והאחוזים הנותרים חושבים שלהתלהם ולקלל- זה השיח החדש. גם לזה אני רגילה. כרגע, נדמה שבישרא נושבת רוח בכיוון די ספציפי- רוצים להלחם. רוצים 'לסיים את מה שהתחלנו'. אני רוצה לקום ולומר, יש אנשים שלא מאמינים בדרך הזו. - לא בגלל שהם גרים בצפון - לא בגלל שהם בוגדים\ שונאים את המדינה - לא בגלל פציפיזם - לא בגלל "אהבת ערבים" (אלוהים יודע איך המושג האידיוטי הזה הפך לפופולרי כ"כ) אנשים שחושבים שהדברות אמיתית היא המפתח. ישראל, כמדינה שמנוהלת ע"י אנשים אינטרסנטים, מדברת עם הקיצוניים (בין הפצצה להפצצה) ולא נותנת אופציה משמעותית להדברות עם גורמים מתונים. חברי הכנסת שלנו הולכים ונהיים מופרעים וגזענים מיום ליום (ראו ערך- מירי רגב, אלי ישי, מיכאל בן ארי) ועוד רבים. הציבור, האומלל, המדוכא, המוזנח, שם את מבטחו במי שיתן את הפתרון האלים והאגרסיבי ביותר, זה שמתפרש גם כיעיל ביותר (פרשנות איתה אני ושכמותי לא מסכימים). אני לא תומכת במבצע הזה כמו שלא תמכתי במלחמת עזה הראשונה. יש לי חברים בדרום, אני מכירה את הלחץ שכרוך בשגרה של אזעקות וטילים (כשהבית שלי היה תחת איום אני ידעתי שגם אין לי ממ"ד ושום מקום לברוח אליו) אבל לחסל את עזה, זה לא דבר שאפשרי היום וזה גם לא יפתור את הבעיות שלנו. כבר אין מלחמות כאלה בעולם, תגידו מה שתגידו, בני אדם הכתימו את ההיסטוריה בזנים שונים של קרבות, טבח, השמדה. אבל נדמה שהיום, הצורה הברוטלית ביותר של לחימה, נעלמה וטוב שכך. אני מאמינה בשותפות יהודית- ערבית בפוליטיקה ואני מאמינה בחקיקה חברתית וביקורת מתמדת על הממשלה. אתמול, החלטתי למי אתן את הקול שלי בבחירות (אין סיבה שאכתוב כאן את שם המפלגה, כי בסך הכול הפוסט הזה לא נוגע לבחירות, אלא להשקפה של חלק מסוים באוכלוסיה לגבי ההתמודדות של ישראל עם החמאס) במלחמה הזו, חיסלנו את הפאג'רים והשגנו מידה מסוימת של הרתעה. מצד שני, אנחנו מנציחים את המצב שבו ציבור שלם בדרום חי בפחד-אנחנו מפגינים איפוק-נכנסים בבום ומכים בעצמה. מה הרווחנו כאן? אני הראשונה להודות שהסכסוך מאוד מורכב. התנהלות של מדינה מול ארגון טרור? גם זה לא קל וקטונתי מלמצוא פתרונות. אני חושבת שמה שכל אזרח במעמדי יכול לעשות (וכדאי שיעשה) זה בדק בית. להסתכל על החברה שלנו במבט מעמיק, לראות את הגזענות האיומה, את הזנחת החינוך, את הגלוריפיקציה של הצבא וכוחו והבנים שהוא שולח בשם צדק וערכים. השסע בחברה הישראלית חייב לקבל הזדמנות להתאחות. שמאל, או ימין, שאיפה לשלום היא משהו שכולנו צריכים לקחת בו חלק. כן, 'שלום' מילה שהפכה להיות כמעט גסה בימים האלה. אנחנו צריכים להעריך את העובדה שיש לנו מדינה ומערכת בחירות נורמלית. להגיד שלתושבי עזה 'מגיע את החמאס כי הם בחרו אותם' זה פשע, כיוון שלא מדובר בבחירות דמוקרטיות, אלא בהפיכה עקובה מדם, טרור כנגד התושבים ומניפולציות שמרחיקות את האלטרנטיבות המתונות יותר. מעציב אותי לראות איך אנשים חשוכים ובורים זוכים לכזו אהדה במדינה שהיא הבית שלי. איך חברים שלי, לא יכולים להביא את עצמם לכדי מצב של ביקורת כלפי הממשלה. למה? לבקר זה חשוב. לבקר זה הכרחי. כשחברה שלי עשתה לייק על תמונה של אנסטסיה מיכאלי, מעניקה, כביכול, דרכון איראני לחברת כנסת מבל"ד, חנין זועבי, כעסתי עליה. זה לא משנה כמה את מגנה את חנין זועבי, אמרתי לה (למרות שאני יודעת שאין לה מושג מה חנין זועבי עשתה, שראוי לגנותו) . אנסטסיה מיכאלי ראויה לאותה מידה של גינוי, כעס וביקורת מהאזרחים כאן. זה שזועבי חברת כנסת ערביה שהולכת נגדנו, לא עושה אותה גרועה יותר מאנסטסיה מיכאלי, שהיא אחת הנשים הרעות והמזיקות בפוליטיקה הישראלית. בסופו של דבר לכולנו יש דעות. רובן מעוגנות בהרבה רגש. תושבי הדרום עם המטען הברור שלהם, ערביי ישראל עם המטען רב השנים שלהם, אנשי ימין ואנשי צבא שמנסים שוב ושוב ללכת בדרכם ואנשים אחרים, אנשים כמוני. שרוצים מדינה אחרת, רוצים לדעת שנוכל לגדל כאן ילדים, בשקט יחסי, באווירה אחרת.
אסיים בציטוטים מטרידים: "המטרה היא להחזיר את עזה לימי הביניים"- (אלי ישי לחדשות ערוץ 2) "יש להפסיק את הטיפול בפינצטה ולהוציא את הפטיש הכבד"-(רוני דניאל (מסרבת לקרוא לו פרשן) חדשות ערוץ 2) ואיך אפשר בלי "אני שמחה להיות פאשיסטית!" (מירי רגב, שתמיד עושה לי שמח בלב. בעימות מול אחד מחברי מפלגת בל"ד) -
אני חלק מהשמאל הישראלי. אני מתבססת על הערכים שעליהם גדלתי. על המורשת מבית סבא שלי, שהיה קומוניסט, איש חברה ותרבות. על אמא שלי שהייתה מראשי העיתונות בארץ והשרישה בי הרגל של צרכנות תקשורת וחדשות בלתי פוסקת. על הסיפור של אבא שלי, שהיה מ"פ בצחנים וכיום הוא נכה צה"ל, עם טונות של מורשת קרב והרבה הרבה הבנה של המציאות, הוא לא תמך מלחמה הזו והוא לא יתמוך בהבאה. אני מניחה שמה שאני מנסה לומר בפסקה האחרונה הזו, ששמאל היא לא מילה גסה. היא נהייתה מילה נרדפת לבגידה, בעיניי הרבה אנשים שלא מפרשים נכון את אידיאולוגיית השמאל ושומרים בקנאות ובדבקות על הדרך שלהם כצודקת ביותר.
הלוואי שיהיה שקט. 'זה לא ייגמר עד שנדבר'
טליה
זמנים קשים.
מתה על זה שכל כך הרבה אנשים בטוחים שהדבר היחיד שעומד ביננו לבן שלום זה 'ערבים'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
