On a mission from god

(יש לי חולצה עם סנאים, על כן, אני שמחה)

-
הקור של החורף נעים על פני העור.
אני מדמיינת אותו, נספג כמו אדים,
חודר ומתפשט ככפור דקיק ונוצץ לאורכן ולרוחבן של העצמות.
ואיך זה שלרגע אני מאושרת ולרגע עולה בי להט ועולה בי ציפיה, לכל מה שיביא איתו, הקור.
אין מחיר לחורף ואין לו תחליף;
לאיך שהוא מלביש בדים ירוקים במחרוזות יקרות של טיפות.
לנצחיות שבה הוא מזמן צמרמורות של עונג.
אולי הוא העונה המושלמת לעצובים.
-
אני מכורה לגשם
-
הרגשתי כמו נינג'ה כשחמקתי מחדר המקלחת המחומם, דרך קטע קצר של מסדרון מקפיא, אל חיקו של החדר שלי.
גם הוא, מחומם ומבושם מקערת מים עם שמן אורנים שאמא הניחה על התנור.
אני שומעת רק מוזיקה חדשה. חדשה, טוב. כל מיני שירים שאני פחות מכירה של סופיאן סטיבנס וטים באקלי, קצת איירון אנד ווין. הבית מלא בריח של תבשילים חורפיים, חלקם על הגז וחלקם בתנור. לפעמים אני מרגישה כמו סיר ענק וכבד שצריך להתבשל שעות ולפעמים אני מרגישה כמו סושי,
רעננה וספונטנית.
אני עייפה ומצוננת. כל קשר בין הקול שלי בימים כתיקונם לקול שבוקע ממני עכשיו הוא מקרי בהחלט.

(מלא בכמויות מסחריות של חפצים וקשקושים מלאי משמעות)

יהיה לי קשה לעשות את המעבר לצבא ולראות פחות ופחות את החדר שלי. למי שלא יודע, החדר שלי הוא המקום הכי מגניב ויפה בעולם.
הוא אידיאלי, מפנק ומרגיע (בעיקר אם אתם אני) פתאום, אני מתה לבלות את הזמן שלפני הצבא לבד, בלי מחשבות בלתי פוסקות על זוגיות,
מוקפת בדברים ובאנשים שאני אוהבת. החדר הזה הוא המקום האולטימטיבי להסתגר בו בחורף.
יש לי מן הארה, זה זמן שאני צריכה להקדיש לעצמי. לקרוא, לצאת, לחשוב.
ללכת מידי פעם ולנשום את האוויר הקר, להאמין שיש לו סגולות מאחות ומרפאות.

טליה