הצבא מתקרב בצעדי ענק, עוד פחות מ20 יום! אני לא חושבת שאי פעם חשבתי, באמת, שאני הולכת לעלות על מדים. לא מצאתי תפקידים צבאיים שמשכו אותי. הצבא לא היה חלום שלי, אף פעם. לא חלק מהשאיפות שלי. מה שכן, הוא ההזדמנות שלי לעשות משהו שכולם עושים, כמו כולם.
הוא מקפצה החוצה מהמקום הקטנטן שבמשך 18 שנים היה הבית שלי. הדברים הולכים להשתנות, אני, הולכת להשתנות. אני כבר לא אגור בבית, רק אבוא בסופי שבוע. אני אצטרך להפרד סופית מהפיזור שלי ולבסס באופן רשמי ציר אמצע יציב שאפשר להשען עליו.
בלי לשקוע ולהתייאש, בלי להסתמך לחלוטין על התמיכה והגיבוי של ההורים שלי. אסור לי להפסיק להגיד לעצמי שאני יכולה להסתדר לבד. אני יכולה. יכולה ורוצה. את כאבי הגדילה שכרוכים בפרידה מההורים אני מתחילה לאט לאט להרגיש. דאגה, חרדה. מהמתניים ומעלה אני מתמלאת באדים של קור כשאני חושבת על עצמי כאישיות נפרדת לחלוטין מהם. אבל זה הזמן. תמיד הייתי אישיות נפרדת מהם. תמיד יהיה בי חלק מהם. אני יוצאת לדרך שהטוטאליות שלה שונה מכל דרך שהלכתי בה עד עכשיו. לא קל להשאיר מאחורי את הבית הזה. את ההאחזות באהבה המוחלטת שתמיד הייתה בשבילי כאן. אני מזכירה לעצמי שלמרות ההתפתחות שלי, אני לוקחת את הכול איתי. יש לי אפילו שני קעקועים שיעידו לטובת זה.
מפחיד.
לא כי אני חושבת על הגיוס יותר מידי. לא על הטירונות, לא על הקורס. החיים מפחידים, החלומות שמניעים אותי, מפחידים. הרצון לקום בבוקר מלאה בתשוקה- מפחיד.
בשורה התחתונה, אני לא יכולה לחכות. למרות הכאב שהוא חלק בלתי נפרד מהצעדים והבחירות שלי. אני עוד אתפוצץ מאושר ויהיה לי טוב. אני אפצה על הזמן הזה, על התקיעות, העייפות, הוותרנות.
אני כבר מתחילה לבנות רשימת קניות! תכלס, הצבא צריך להלחץ. אני רק מתרגשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
