בכל זאת, לא כל יום אני מתגייסת ומשאירה אותם מאחור, הפעם, באמת.
חוץ ממעטים שאני יודעת שישלחו יד מדי פעם (או יד או SMS) אני מבינה שזה באמת סוף תקופה.
וזו פעם אחרונה כמעט שאני ארגיש ככה.
זו שתמיד על סף הפריצה, על סף ה'אני כבר לא חלק מכאן', אני אחרת.
הייתה לי פגישה אחרונה עם הפסיכולוגית שלי. היא לא כמוני, לא מחבקת ומשתפכת כל הזמן. דווקא בגלל זה העיניים הנוצצות שלה, החיבוק, השאלות הקטנות על הסרטן שעברה בשנה שהייתי איתה, רגשו אותי עד כדי התמוטטות. אבל החזקתי את עצמי, בכיתי בקושי. רק כשיצאתי מהקליניקה שלה, הריאות שלי הכפילו את הנפח שלהם בנשימה עמוקה שלוותה בהתכווצות של כל השרירים ודמעות שהתחילו לרדת. היא כתבה לי "טליה, תשמרי על הילדה שבך." שמתי את הפתק ואת הפיה הקטנה שאיתו בקופסאת הטירונות שלי. דברים קטנים שיאירו לי את הזבל שאני אולי ארגיש. מה לעשות.
- ובפינה קטנטנה אני עוד תוהה 'למה'. למה ללכת. למה לרוץ.
למה לא להשאר כאן, לחבק עוד קצת, להתכרבל עוד קצת. לא לצלול את תוך חווית הקן המתרוקן הזו. וברור שאני עוד אחזור ואהיה כאן. אבל הכאב עדיין חי ומייסר. והחרדה והדאגה להורים שלי קיימת.
*
*
* למי אני כותבת כאן בכלל? לעצמי. כי גם אני צריכה לפרוק קצת. לפרוק את השטויות והתהיות הלא מבוססות ואת חצאי המילים וחצאי המשפטים. לרוב אני מנסחת את הכל בצורה די מגובשת, עכשיו אין לי זין לזה.
אגב זין, התגלגלה אליי עוד אופציה לבדוק אם שווה להתחיל איזה קשר לפני הצבא. הרתיעה שלי מכל העניין רק מראה כמה אני לא פנויה לזה כרגע. מצד שני, אני לבד. מצד שלישי, אולי זה לא שאני לא מוכנה, אולי אני סתם פחדנית. בקיצור, מול אותם חברים טובים שלי, מתח מיני כבר לא חלק מהמשוואה.
הפתעתי את עצמי. אני גיבורה שכובשת את יצרה, או פשוט מחכה לזמן קצת יותר נכון לממש אותו.
כבר שבוע שאני טובעת בשינה ונעלמת מהעולם לכמה שעות לצלילי האלבום הזה. קניתי אותו די מזמן והחלטתי שעד הטירונות אני לא מוציאה אותו מהמערכת שלי.
יש לי בבטן מעין תחושה שגם בטירונות אני ארדם איתו. שהאוזניות יצילו אותי.
תודה לאנשים שאני אוהבת, תודה לימים מלאי משמעות. תודה לאוכל ולסרטים
ולמוזיקה.
תודה לזכרונות שישרתו אותי גם כשהשעמום יאיים לפקוד אותי לראשונה בחיי.
תודה למה שלמדתי, לעצבים שלאט לאט מתרככים.
וכל השאר, על הזין הענק שאין לי. הגישה שלי לצבא היא מאוד פשוטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
