רעיונות שלמים ומושלמים מציפים לי את הראש.
לרגע אני בוהה במיטה, שעכשיו מלאה בי;
בכאוס של ספרים, פנקסים, חזיות, חולצות לבנות, גרביים.
אני משתחלת אל תוך התחושה המרגיעה של קריאה במיטה, צהריים מאוחרים, מאחרים, לאים.
קר בחוץ.
לאט לאט אני לא מרגישה לבד,
כמעט כאילו יש חזה שעולה ויורד בנשימות כבדות, צמוד אל גבי.
ספק מרגישה רוח עדינה, כאילו ישנה יד שמסיטה קווצת שיער שנדדה במורד המצח, מפריעה לי לראות.
אני יכולה להרגיש את העיניים שמלוות את האותיות, איתי.
ואת המקצב של שני זוגות העיניים, שקוראות יחד את אותן מילים, שבות אל אותה פסקה,
אל אותו משפט. מתרגשות, מתעצבות,
מתלחלחות וצוחקות ביחד.
באיזה דיוק בניתי את עצמי, את היכולת להיות לגמרי לבד.
איך הצמחתי לי אמצע, ציר, משענות פנימיות.
איך אני מרשה לעצמי להתפרק ו(אולי) להתאמץ קצת פחות.
איך לא משעמם לי לבד, אף פעם. אף פעם לא משעמם.
אולי מידי פעם,
קצת.
-
אני מחייכת לעצמי כשאני לוקחת ספרון שירי אלתרמן ומניחה אותו במזוודה שעתידה להיות
איתי בטירונות. "הכריכה בצבע ירוק זית, מעולה".
כמו שאני מכירה את עצמי, אני אתחרפן אם אני אשכח את הספרון הזה. בכלל, הקופסא
המיוחדת שמלאה בדברים קטנים ומטופשים שאני לוקחת איתי, כנראה תהיה שומר השפיות שלי
בחודש הקרוב.
(כולם מוזמנים לאחל לי בהצלחה שוב)
-
איזה אושר מביא לי הגשם. המבול מחוץ לחלון שלי מריח ונראה מדהים.
העצים, השיחים, העלים היבשים שגוססים על האדמה, כולם מקושטים יהלומים ממים צלולים.
הירוק היום ירוק מאוד.
lover of the light (שוב)
טליה
-
חזרתי הביתה מסרט.
החושך היה בהיר מספיק כדי שלא אפול במדרגות.
למען האמת, אין ממש קשר. אני צריכה להיות לא מרוכזת לחלוטין כדי ליפול בהן,
אני מכירה אותן טוב מידי.
אני צריכה ללכת לישון, אבל אני כאן.
רוצה לכתוב ולא ממש מוצאת מילים.
מתאכזבת,
מגלגלת על הלשון כמה מילים יפות שאני אוהבת במיוחד,
רואה שאין להן מקום כאן
והולכת.
הבנתי היום עוד משהו על הרגשות שמציפים אותי פתאום. למה הבנות מגיעות אליי כ"כ לאט?
טרלהלה,
כשימציאו מן כרית שמדמה חיבוק מושלם אני ממש אשמח לרכוש אותה.
(כאילו שאני צריכה תירוץ מוצלח כמו קור ורצון להתכרבל כדי לרכוש משהו)
נפסק לי הדחף לכתוב כאן שטויות. הגיע הזמן שאהיה אחראית ואלך לישון.
חשבתי לי, מה אני רוצה לעשות לפני הגיוס?
משהו בהישג יד, לא איזה רצון חמקמק שאני מחביאה כבר... שנה, שנה וחצי נגיד.
לפני גיוסי לצבא הכיבוש הציוני (חהחה) אני אראה בפעם הטריליון את האחים בלוז ואת הסנדק. רק כדי שארגיש ממש טליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
