יש לי אחיינית חדשה ומושלמת.
זברה.
זאת אומרת- גבע.
*תינוקות*זה*אושר*
~
הכול מרגש אותי.
האדים שאט אט מכסים את פני המראה בערפל מימי ואפור.
הלהבות המרצדות שמעכלות כל דבר העומד בדרכן.
העשן של הקטורת, שמתמר בלאות מול הפרצוף השבוז להחריד שלי.
בחוץ קר
וכאן, באמבטיית החרסינה הלבנה, חם.
אני עשויה הריסות מפוארות, עצמות עייפות, שרירים נוקשים ועור מתגעגע, צמא.
אני בוערת כאן, מהבילה, תוהה וחושבת יותר מידי. מה חדש?
(חיילת בשחור לבן)
מרפרפת על פני הגיגים שעוסקים בעתיד הקרוב והרחוק,
מנסה לפענח את התחושות העדכניות. לחזור לשאול שאלות מסובכות ולעמוד מול תשובות סבוכות.
מבוך הגוף והנפש ממשיך להפעיל אותי. לרוב, הוא גוער בי, מפציר, בעזרת בכי ומעלות חום שהולכות ומטפסות מעלה- לנוח, לשחרר.
כל בוקר, אני מספידה את הלילה. את החלומות הביזאריים שלי, את התהומות של הדאגות, הפחדים הכמוסים.
דברים שקורים כרגע, ימשיכו לקרות ואף אחד לא ייתן לי זכות לערער, או לשנות.
יש בזה אלמנט של הקלה, מעין פסיביות, זרימה. קח אותי צה"ל, אם תרצו.
וכל זה, עד גבול מסוים. עד שאני נרתעת, עד שכואב לי, עד שאני מרגישה כאילו הלכתי לאיבוד.
- אני שוכבת כאן ומנסה לדמיין איך אני ארגיש אם אני אפגוש אדם שתמיד ידע מה עובר לי בראש.
שוכבת כאן, מדוכאת. למה עוד לא מצאנו תחליף לחיבוק? כנראה שאין.
הרבה זמן שלא כתבתי משהו טוב.
הרבה זמן שלא כעסתי על עצמי כל כך. אני מותשת, אני חסרת שקט.
אבל אני מלאה בטוב. יצא לי להראות את זה בטירונות.
אני מכירה אנשים חדשים. זה מה שרציתי.
עליתי על מסלול ששולל ממני את רוב צורות החופש שאני מכירה.
אבל זה לא אומר שהפסקתי לחפש אותו
>
<
>
שלכם,
מתמסרת,
עייפה,
מחויכת, האמת...
טליה.
-
מתה שמישהו יחפור קצת,
יתקרב.
רוצה להרגיש מישהו מנסה להדחס אל נתיבם של הוורידים הדקים והנסתרים שעד עכשיו רק הכאיבו לי.
מתחת לעור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
