אתה מעיר את הזאבה שבי,
את החיה הבודדה שאוהבת את החושך הקר ומתפלשת בו כאילו היה ביתה הנצחי, הבלתי מעורער.
המילים שלך, מתנגנות כשיר ערש, כרחש העובר בין צמרות תשושות המתמסרות בכניעה, לרוח.
בכל פעם שפסעתי יחפה וחשתי את העלים היבשים והזרדים נמחצים תחת כפות רגליי,
קיוויתי, שמתוך השקט המופתי והמפואר, מדממת החשכה- תשמע אותי.
נשימתי נעתקת בכאב טרם הזריחה, כשטל נאסף בקצוות הבדים ועוטף את הכול.
השמיים מעליי,
כגלימת קטיפה כחולה, מכסים את חציו של הירח.
לשבריר שניה, אני יכולה להרגיש את היד שלך, מקרבת אותי אליך,
את הנשימה האיטית והחמה שלך בעורפי.
אני חולמת על שריטות ארגמן צורבות, על צלקות.
אבל מסתפקת בשיבה למיטתי, עם לא יותר ממכות סגולות שיעלמו בעוד ימים ספורים.
יש בי צער,
על שלא יכולתי לזכור את היופי ומפי, כל מה ששלנו, יהיה לעד מגואל באימה קודרת ומעיקה.
אני יודעת שאתה מגשש בחושך,
מנסה לאתר שאריות מהריח שלי.
אני לא יודעת אם תזהה אותי,
לא פקדתי את חלומותיך מאז.
הייתי חושפת שיניים למענך,
עד שהפסקתי.
כעת אני צמאה לכישוף
לאהבה שנרקמת בתאווה משותפת.
צרות,
איפה אתן?
טליה.
(שהכאיבה לעצמה ומקווה שתהיה לזה תמורה)
דרוש מישהו מסעיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
