אני קורסיסטית.
לא מפסיקים להגיד לנו כמה קורס חובשים הוא קשה ואינטנסיבי. קשה, אני לא בטוחה. אינטנסיבי, אין ספק.
באזרחות, לא הייתה לי שום בעיה להתמודד עם לימודי אנטומיה ופיזיולוגיה, גם לא עם שיטות טיפול בפצועים בשטח.
מאוד מעניין לי, אבל המסגרת הצבאית לוחצת, מעיקה. בלי לישון כמעט. הרבה צחוקים עם הבנות. הרבה לעמוד בזמנים. הרבה להיות מלוכלכת.
הרבה פאניקה כדי לא לאבד ציוד. הרבה טלפונים לבית, לחברים. הרבה לחפש את הכומתה, את הכובע ואת החוגר. אבל מסתדרים.
-
השבוע הראשון עבר מבחינתי בהצלחה מסחררת. הרגשתי שאני מספיק חזקה כדי לעזור לחברות שלי.
בניגוד למצב שבו הייתי בטירונות, שכל דבר שבר אותי ועצבן אותי.
מבחינת אגו, עוד קצת קשה לי לספוג עלבונות והרצאות על ערכים מקצינות ומפקדות שלא עשו שום דבר כדי לזכות בהערכה של מישהו. בטח לא שלי.
אבל בסדר.
-
הגעתי לטבעון עם אמא. חמשוש. כבר היה חושך ועצרנו בדרך לקנות עוגיות. קנינו עוגיות שוקולד קטנות ודחוסות עם טעם עמוק של שוקולד מריר. בלי הרבה קמח. חולה על כאלה.
אני בקושי אוכלת בבסיס. כן, אני, בקושי אוכלת. אני לא מפסיקה לרדת במשקל ולא מפסיקה לסבול מכאבי בטן ומתחושה כללית שאני לא מתנהלת בצורה בריאה מי יודע מה. אני צריכה לפתור את זה. אפילו להביא מרק מונוסודיומי בסגנון נמס בכוס כדי לאכול משהו בערב לפני שמתחילים ללמוד ובסופו של דבר הולכים לישון, זה טוב יותר מלא לאכול.
הגוף שלי ממש דוחה את האוכל (הדוחה) בבסיס, אבל אני מצליחה להנות מהעובדה שאני מצטמקת קצת. אלוהים יודע שאם לא הייתי מתגייסת הייתי ממשיכה לבלות את רוב הזמן בבית, במטבח. אני באמת מאוד מתגעגעת לזה, חסר לי הבישול. היצירה. ההענקה.
אני גם לא כותבת מספיק. אבל בתכלס, אין לי זמן. אני לא יכולה להמשיך לכעוס על עצמי. החודשים הבאים מוקדשים לצבא. ככה אני צריכה לחשוב.
-
אני משתדלת להרחיק את עצמי נפשית מהעובדה שחובשים בצה"ל הם מנגנון שאמור להאט את שחיקת בשר התותחים.
אני משתדלת לא לחשוב על חברים שלי, שמשרתים בקרבי. שכבר חודשים סובלים משברי מאמץ ופגיעות חמורות יותר. חובשים שהם פוגשים, לרוב אומרים- אתם בצבא, תתגברו.
גם אם זה יעלה לי בתפקיד, אני בחיים לא אגיד דבר כזה לחייל.
אני אהיה הבורג הזה שאיכשהו נכנס למערכת, אבל עדיין חושב שהחיים (שלי ושל אחרים) גדולים וחשובים בהרבה מהגוף האידיוטי הזה.
(שלצערי, יש בו צורך, עדיין)
אני אהיה הבורג שלא התרגל לאטימות, לא נכנע לשביזות, לא מוכן להתכופף בפני דרגות, או לחמוד בעצמו איזה טיפוס במעלה הדרגות, דאמ, למי אכפת.
אני לא מאמינה בדיגום ולא מאמינה באחידות ולא מאמינה במשמעת. אלה אף פעם לא היו הערכים ששמרתי עליהם בחירוף נפש.
אני לא תומכת נלהבת של שפה נקיה והצהרות מכובסות.
אולי אם הייתי שומעת את מפקדת הקורס שלי מקללת, הייתי מעריכה אותה יותר.
אגב, המפקדת האישית שלי (אל תשאלו איך אני יודעת) עומדת לעלות למשפט. אני מאוד מחבבת אותה בשל העובדה הזו (היא גם המפקדת הכי מקסימה בסגל)
-
אז אחרי שנאמתי וחזרתי והדגשתי, שאני לא מורעלת וגם לא אהיה. שהמדים לא מרגשים אותי.
אני רוצה לומר שמצאתי לי מקום. הבה"ד כבר לא נראה זר. אני אוהבת את העצים הגבוהים והצמחייה המרובה שבתוכו. מזכיר לי בית.
מצאתי את עצמי, כי די טוב לי וכולי תקווה שגם בשירות הסדיר אני אמצא מקום טוב.
-
אני לגמרי סוקרת ישבנים של גברים במדים. זה נהיה סוג של תחביב.
(אני מרגישה מאוד נשים כשאני עושה את זה, אגב)
חבל שבשבילי, 'לשמוח', עוד כרוך במן מאמץ כזה. אני מתאמצת לשכוח מכאבים וקשיים. לא נותנת להם מקום ואולי ככה, מאיטה את הריפוי שלהם. אבל זה לא נורא. אני מאמינה שעוד יהיה לי יותר טוב ממה שאני מרגישה עכשיו.
אני באיזשהי דרך נכונה.
לא רע, לא?
טליה,
שמתרוצצת שברחבי הבה"ד עם אפוד וקסדה שהופכת את הגוף שלה לקנבס מכוסה כתמים כחולים וכואבים.
טליה,
שלא מאמינה שזה קורה לה, אבל משתדלת לעמוד בקצב.
סתרשפ לכם.
כאן: א' מדוגם לפני תחילת הקורס.
חפשו אותי: במדי ב' מג'ויפים, סביר להניח שאני אקלל קצת. זה הכול מהאהבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
