'אל תלך כל כך רחוק ממני'
יותר מידי פעמים אמרתי לך כמה אני אוהבת את החורף.
פתאום עלתה בראשי מחשבה;
אולי בכל פעם שהתרחקת, רצית לשמח אותי.
ממך, אליי, מתנה של קור.
בכל פעם שהלכת,
הענקת לי חורף.
לא פחדת להשאיר אותי לבד בלילות,
עטופה בקירות נייר שלא הפסיקו להזכיר לי אשליה שדרך קבע,
נרקמת ונפרמת מהמציאות- אותך.
היית בא אליי ומתנחם בי.
היית הולך
לא הבנתי למה.
למה הולך,
למה רחוק?
כל אות,
מבין שפתייך,
גרמה לי לתהות.
ובכבדות המהפנטת שבה הריסים שלך,
נשקו לשקעים הרכים תחת עיניך- טבעתי.
איך אפשר לא לטבוע בזה?
מי יהיה מסוגל להביט בך
ולא לומר שאתה גועש כמו אוקיינוס?
עצומת עיניים, מסוממת מהעיוורון הכהה,
מהגלים הפסיכדליים שהרדימו אותי.
נשימות עמוקות הן השער לחושך,
פעימות חלשות וקצובות,
שלי
שלך.
הכול קם ונופל על דם
-
וכל בוקר אני מתעוררת עצבנית ונרגנת מתוך קור וקרעי חלומות.
כל יום אני נשבעת ללמוד ולנשום. לנשום ולהסתגל. להתרגל. כן.
בצהריים אני פותחת חלון החוצה. קוראת, שרה לי שיר. מתקשרת ל
לקראת ערב אני משתוקקת לנוח, לא כאן. רחוק.
בלילה אני זרה. מביטה מתוך עין זרה על הזרות. על החברות, על ההסתגלות.
לאט לאט אני לומדת איך ללמוד ולנשום בלי למלמל לעצמי מנטרות,
בלי לשכנע את עצמי שאני חייבת את זה לעצמי.
אני מפסלת את עצמי ומתרככת אל תוך מציאות חדשה.
קשה לי. בודד לי.
אבל יש לי בית. יש לי עולם בפנים, יש עולם בחוץ.
הזמן,
הוא זז.
אני מרגישה אותו.
טליה
(שתוהה אם אי פעם כתבו עליה שיר או סיפור)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
