כשאני מתייסרת מחום השמש,
זה הדבר היחיד שיש לי בראש.
מתוך הכניעה הזו, לקרניים שלה
פתאום אני נתקלת בירוק המסנוור של העיניים שלך.
ואני לא יכולה לשאת את זה.
לפעמים, בלילה, כשאני לא רוצה לראות שום דבר ואף אחד,
אני פוגשת את המבט שלך מתחת למנורה בודדת.
תחת תאורה לבנה וחיוורת,
משהו כה צלול בעיניים שלך, כחול, מתכתי.
כשחלמתי עליך,
כשהערת אותי,
רק דבר אחד נשאר בבוקר לרדוף אותי;
כמה קשה זה לאכזב את העיניים המתכתיות שלך.
תפחד ממני,
תגע בי ותתעורר עטוף בידיעה שאני תמיד כאן. תמיד.
(זו אני, בבסיס.
כן, זו מיטה צבאית מוקפת בוילונות אדומים. הכי טליה שבעולם.
זה משהו ששומר עליי שפויה, העובדה שאני יכולה להסיט את הוילונות וללכת לישון בתוך החלל הפרטי שלי.
*אופיר המקסימה צילמה)
-
מתרככת והולכת לישון.
צוברת כוחות בבית שלי. במבצר שלי.
יש לי את ההורים הכי נפלאים בעולם
ובכלל, יש דברים נפלאים בחיי.
השגרה תמיד תגרום לי להרגיש תקועה. אבל זה בסדר.
אפשר להחלים מתקיעות. אפשר להתאושש ממחסום כתיבה.
אפשר להמשיך לרדוף אחרי המוזה,
אולי עם הזיעה,
העייפות,
השמש,
האנשים שבורחים פנימה,
אולי בקיץ היא תבוא
ותביא איתה
עוד
משהו
לאהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
