(חכמה- נלקח מהאינסטה שלי)
אני צריכה לכתוב. אני חייבת.
אני יושבת עכשיו בחדר, צמודה למאוורר, מול הלפטופ שלי, שהיום חזר מתיקון.
(העובדה שהוא השמיד את עצמו היוותה תירוץ מוצלח לתקופה שבה לא כתבתי)
אבל ברור לי שאני צריכה לחזור קצת לדף ועיפרון. זה מפיח חיים בדמיון שלי, משחרר אותי מהרגלי הכתיבה שכבר מושרשים אצלי כ"כ חזק.
אני משתדלת לא לחשוב על מי יקרא את הקטע הזה, או מי יגיב. אני פחות או יותר מכריחה את עצמי להקיא את המילים, לתאר את התקופה.
לנסות לעשות קצת סדר. זהירות, קלישאה (איזה קלישאתי זה להזהיר לפני קלישאה) כתיבה תמיד הייתה בשבילי כמו פגישה אצל הפסיכולוגית.
- לפני ארבעה שבועות שברתי את הקרסול -
(אם אתם ממש רגישים, אני מתנצלת על התמונה. יש מצב שרק אני נהנית מתמונות קשות של צלקות אחרי ניתוח)
זה לא אופייני לי, אני אמנם נופלת ונפצעת. אבל לא שוברת. כשעוד רקדתי תמיד סחבתי צלקות וסימנים כחולים, דלקות, עומס על השרירים, אבל אף פעם לא יותר. הפעם הלכתי עד הסוף.
פינו אותי מהבסיס, כבר באמבולנס הקרסול שלי היה מעוטר שטפי דם ונפיחות די מזעזעת בעיקר בצידו הימני (השבר זז כשקפצתי למרפאה. כן כן)
הגעתי לבית החולים עם חברה מהקורס (תודה לאופירי המדהימה) חיכינו שעתיים לצילום, חיכינו עוד 40 דקות לתוצאות.
שבר-> גבס זמני -> צריך ניתוח -> אני משכנעת את הרופא שאופיר תפתח לי ווריד למשככי כאבים, בכל זאת, חובשות -> אופיר הולכת, אני נשארת לבד.
בוכיה ואומללה אני מתקשרת הביתה, "אני צריכה ניתוח וקר לי ואני במחזור ואני עדיין עם מדים". אפילו לא הייתי צריכה לבקש מאמא לבוא.
תוך שעה וחצי של נסיעה (איזה נהגת שודים האימוש הזאת) אמא הייתה במחלקה, בחדר שלי, כדי להביא לי תחתונים, תחבושות, מכנסיים חדשים. כדי לצחוק על שותפתי לחדר שנחרה כמו, ג'ה יודע מה. כדי להגיד לי לילה טוב ולנסוע חזרה הביתה- רק כדי שתוכל לבוא למחרת עם אבא, לתמיכה לפני הניתוח.
רוב האנשים שעברו הרדמה כללית טוענים שזה כיף. כמו לישון ממש עמוק וטוב. אני שונאת את התחושה הזו. אני מרגישה שאני טובעת.
אני שונאת את ההתעוררות אחרי, זה מלחיץ אותי, הכרה רופפת זה לא מצב נעים (זה טיעון שגם טליה השיכורה מהעבר מזדהה איתו)
אחרי הניתוח סבלתי מכאבים נוראיים. ביקשתי את משככי הכאבים בזריקות. מה, אני ילדה? סירופ בטעם תות זה דוחה. תמיד נגעלתי מדברים כאלה.
מחטים? הן אף פעם לא היו בעיה. עכשיו, אחרי הקורס, זה נהיה ממש הרגל. עכשיו בגלל שאני בקושי מתניידת בבית (אסור לי לדרוך על רגל ימין) אני מזריקה לעצמי כל יום מדללי דם כדי למנוע קרישה מסכנת חיים. תודה לצה"ל, אמרה החובשת.
-
סיימתי את הקורס מהבית. מתוסכלת, מתגעגעת לבנות. אבל שמחה שלפחות אקבל תפקיד מוצלח אם יחליטו להשאיר אותי ביחידה ולהחזיר אותי לבה"ד 10.
-
ועכשיו למה שמפריע לי לישון. הרי תמיד יש משהו כזה. עכשיו יש לי שניים.
האחד- אם ישחררו אותי. -?-
לאן אני אלך? איך לעזאזל אני אמורה להפרד שוב מהבית הזה, אחרי שהפרידה החלקית הייתה כ"כ כואבת.
עם איזה מטען אני קופצת למים? עם אילו תובנות?
זה ביזארי רצח. לא הייתי בטוחה שאני רוצה להתגייס ועכשיו הצבא שוקל לשלוח אותי הביתה. אוקיי, ביטצ'
-
אגב, ההתמכרות התקופתית שלי- שוקולד מריר ושובר שורות. נפלא
אני אופה כמו מטורפת. כן, גם כשאני נכה.
-
(אופיר, אני וג'ורדן, בשבת שסגרנו לפני שהחלטתי שלשבור את הקרסול זה הדבר הבא שרצוי לעשות)
אני מגלה מחדש כמה חברים שלי מדהימים. אולי בגלל זה שברתי את הקרסול, לכו תדעו.
אני גם מגלה שאני עדיין יצור שמתאהב בקלות מגוחכת ושאני תמיד מוצאת את הזמן הלא נכון ואת הבחור, שעד כמה שהוא מקסים וטוב, כנראה לא רוצה להכנס איתי לפינה הזו. מקווה שאצליח לא להרוס את החברות המשעשעת והצינית שיש לנו עכשיו. למרות שלפעמים אני נטרפת מהציניות ומהפלירטוטים הספק רציניים. זה עושה לי את זה, תמיד עשה. הספק הזה שאני כ"כ גרועה בלפענח תמיד מדליק אותי. כל פעם מחדש ולרוב- לרוב אני אוכלת אותה.
שכחתי משהו?
אולי שמישהו ישאל אותי משהו ואני אצליח למקד את עצמי קצת.
אני די גאה במעט שהצלחתי לכתוב כאן. יחסית לתקופת יובש שכזו, הקטע הזה מבורך.
אז, אל תשברו קרסולים, תהנו, תאהבו ותשמעו Moby
(אזכור ליום הפועלים, למורשתי הקומוניסטית, לאהבתי לוורן בייטי ולסרט הנ"ל וכמובן, אהבתי לצבע אדום)
טליה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
