הרעש הלבן של המאוורר נשמע פתאום כמו הדבר הכי טראגי ומעודד דמעות ששמעתי מעודי.
הראש כואב, המצח בעיקר. כאילו ניסיתי לנגוח את דרכי החוצה מבעד לקיר בטון.
פועם לי וחם לי. יש בי רק יצר אחד מבעבע ׳אל תרדמי׳
ואני? כל כך רוצה לזנוח את המכונה התשושה שהיא הגוף שלי ואת הקופסא רדופת ההרהורים שהיא המוח שלי וללכת לישון. אבל לא.
אני אשקע באנשים שרק לאחרונה נכנסו לחיי. בעיניי הם עוד לא דמויות אמיתיות, הם רק שיקוף לרגשות וללבטים של התקופה. זה שגורם לי להתאהב מהר מידי, זה שגורם לי לדחות אותו על הסף, זה שגורם לי לחשוב על העתיד.
שום דבר ואף אחד לא שומט את הקרקע מתחת לרגליי וכמה שאני אוהבת את הביטוי הזה וכמה אני צמאה לדעת אם באמת אפשר להרגיש ככה.
הנה, אחרי שלושה חודשים שגרמו לי להרגיש מאופסת יחסית, חזרתי לתסכול. אני מתמלאת בהצהרות זועמות בסגנון ׳זה לא המקום שלי בכלל׳, ׳שום דבר כאן לא מתאים לי׳, ׳זה פתטי שאני בכלל מנסה׳.
-
הקשר החדש, המבריק והצעיר שלי עם מי שהייתה המפקדת האישית שלי בקורס ממש מנחם אותי. היא לא יכולה להיות הפתרון לכאבים שלי אבל היא יכולה לספר לי קצת על שלה, הכאבים, הרצונות. היא כמו פיה במדים. אני משתדלת להזכיר לעצמי שאם היא מצליחה להתאים את עצמה לצה״ל, אין סיבה שאני לא אוכל. גם בלי קשר לצבא, הייתי רוצה להאמין שמצאתי לי חברה לדרך, גם אם הדרך תגמר מתישהו. אני שמחה שהצלחתי לראות דרך מישהו ולהחליט שאני רוצה אותו בחיים שלי. בעיקר כי לאחרונה עושה רושם שאני נכשלת בזה. בבחירות. מכניסה ללב יותר מידי מתח ופחות מידי... לא יודעת.
-
אני רוצה ליצור משהו. לכתוב, בצורה שתהיה יותר יפה מאינפורמטיבית. כי כמה מילים אפשר לשפוך במטרה לספק מידע על כזה שממון, חודש בבית. כיף מהול בשעמום, פחד מהול בהתרגשות חיובית. אני מתה לחזור לתפקד. כל מה שמתחשק לי כרגע זה לתאר באלפי צורות את כאב הראש שלי. להמציא לכאב מרקם, ריח. לשוט ולצוף באוויר מלוח של ים ולהתמכר לתחושת המנוונת הזו של לפני השינה, נדמה שהגוף חסר משקל וכאב. קצת כמו להיות שיכור קצת, כל הזמן. בכלל, אני משתוקקת לנסוע לים. אני צמאה לרוח ולשמש. זה מאוד לא אופייני לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
