אני לא מצליחה לעמוד בפני הימים האלה, בבקרים אני מרגישה מותשת, בלתי נחוצה בסביבה שלי.
מתחשק לי לברוח. להעלם.
בערבים אני מרגישה יפה ומלאה וכל כך הרבה דברים צפים בי.
איך אפשר לעמוד בפני זה בעצם?
-
הפיזיו מכאיבה לי. בצורה מאוד משעשעת ונוסטלגית, אני נהנית מזה.
השנים בבית הספר למחול הכינו אותי להתכווצויות שרירים, לרעד, לגידים שנמתחים ומתעוררים מחדש אחרי חודש של אפס פעילות.
אני משתדלת להיות גיבורה ולתרגל כל יום. בצבא בטוחים שאני במצב מעולה כי טווח התנועה שלי תקין ולחלוטין ואפילו מעבר לזה
ורק לפני שבוע הורידו לי את הגבס- לכן אני נחשבת הצלחה. אבל הם לא מכירים את הגמישות של הרגל שלי, בכלל, קשה מאוד להסביר
לאנשים שלא נותנים לך את מלוא תשומת הלב איך הגוף שלך עובד. זה כמעט בלתי אפשרי. הפיזיותרפיסטית שבאה אליי הביתה (כי אני ממש לא מתכוונת לתת לגוף כ"כ אטום ומבולגן להיות אחראי על המצב הרפואי שלי) מבינה שיש לי עוד הרבה עבודה כיוון שאני רוצה להחזיר את עצמי לטווח תנועה מלא.
אני מקווה שזה לא ייקח יותר מחודשיים. אני מתה לחזור לבה"ד. מתה להיות מפקדת.
-
-
-
-
-
-
-
כתבתי הרבה בשבוע האחרון.
שום דבר לא מרגיש מספיק מוצלח או... לא יודעת. לא מתחשק לי יותר לפרסם כאן.
לאט לאט אני משחררת את הבלוג. זה קורה כמעט לכולם אני מניחה. לדור שלי לפחות.
טליה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
