לרגע ראיתי פתאום את הפנים שלך.
בבהירות ובחדות,
כאילו אני מביטה עכשיו בעיניים הירוקות שלך.
לרגע, הגעגוע היה אמיתי.
לא הכמיהה השגרתית שמתבצרת בראשי בעקשות כה רבה,
לא חרמנות ולא רגש ההחמצה העמום שאופף את דמותך,
געגוע לרגע.
אז נתתי לגעגוע לעטוף אותי
ואפשרתי לגוף שלי לשקוע ולמעוד בין החושים.
שמעתי אותך והרחתי אותך ויכולתי לרגע,
להעיד בביטחון מוחלט שכף ידך אוחזת במתני, באמת.
ואז הרגע חלף.
זיכרון הפך להיות אותו בן זונה עקר, סדיסט.
כי אני זוכרת כל פרט ופרט, דהוי ומרוחק.
רק מדי פעם אני זוכה להבזק אמיתי, גיץ מחום גופך שפתאום מבעבע בי.
צמרמורות עדינות של עונג.
אבל חוץ מזה,
אני זקוקה לרגע חדש.
-
אני רוצה להיות בתוך רגע אחר.
ראיתי אותו הולך ברחוב,
זה שאני כלל לא מכירה
אבל ספק חיוך בזווית פיו הבהיר לי
שאני רוצה לטבוע ברגע שלו.
רק רגע,
לפסוע כמה צעדים מאחוריו,
ללמוד את הקצב ולהתאים את עצמי אליו.
בשניה אחת שאין בה היסוס,
לקפוץ לצידו
לשלב את אצבעותיי בשלו
להתרגל לביחד שלי ושל הזר הגבוה
להביט בו במבט שאני מייצרת בקלות בימים אלה;
כשעיניי פקוחות בדיוק במידה
לחיי סמוקות מעט
והחיוך שלי טבעי ונינוח, אבל ייחודי
מקושט ברוח מתמסרת ובחיבה לגבר שזוכה בו.
ומה אז? אני לא יודעת.
נדמה לי שזה לא עמוק מספיק כדי לטבוע
אבל אם אפיק אושר מדבר כה פשוט,
אולי אדע שבחרתי רגע נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
