True love will find you in the end This is a promise with a catch Only if you're looking will it find you 'Cause true love is searching too But how can it recognize you? Unless you step out into the light
החיים מפעפעים לאיטם, אל נקודת קריסה. התמודדות, מסגלת את הגוף, לשגרה חסרת מנוחה. אני משתדלת, לא להתפתות, לשבור את הכלים. החיים, ניגרים לאיטם, מולי. הם כמו דם סמיך, מפצע שמסרב להסגר. אחד שיותיר צלקת, שתסרב להגליד. אני שומעת לחישות, מתגברות; קוראים בשמי למלאכת פרימת הקצוות. מלאכת ההרס. הם לא מבינים, שאני משתוקקת לבנות משהו חדש.
- הקלות, נו. להגיד -אהבה- אני שומעת את זה יותר מידי, סתם. -
מה דמעות, עושות לי בריאות? זולגות אל החלל, שחייב להמשיך, לנוע. לא צריך לישון לא כמה לאיזו, נקודת מפגש. לא נכנע לרצונות
אני רוצה להעלם לך. רוצה שתשב עם סיגריה, במקום כלשהו, לבד. תרגיש שאני מלטפת לך את הגב, אומרת שהתגעגעתי נורא, מנשקת לך את הצוואר. כשאני אעלם, יהיה לך קר פתאום. כשאני לא אהיה שם, תתקצר לך הסיגריה ותגמר. יכולתי לחזור, לחבק אותך. לספוג חלק מהרוח. כדי שתחמם אותי אחר כך.
האמת? אני מפחדת ממה שמסגירות העיניים שלי. אני מפחדת מאנשים עם עיניים יפות יותר.
כולם חושבים שזה מוזר. מוזר? מוזר שעוד לא כעסתי. מוזר שאני מנסה לשמור קרוב, דברים רחוקים כל כך. סמויים. תזכירו לי שוב, על מה אני מגוננת?
אני לא מוצאת את הדמות שלי. עמוס לי יתר על המידה כרגע. ממשיכה לא לישון טוב. ממשיכה להתגעגע.
יותר מידי נרגילה. - מוצאת את עצמי, משתיקה את עצמי. תתחשבי, תעזבי, תוותרי. עכשיו אחרי שהבנתי, שאני מוכנה לחכות. אני רק רוצה, שתדע. שבעצם, מתחת לבלבול, מתחת למשחקים, מתחת להתנהגות המשונה הזו, אני רוצה. ממש רוצה. רוצה עד כדי כך שזה לא עוזב אותי. זה מציק לי. תחושת הפספוס, עולה על הגעגוע. אני נזכרת בדברים, שכבר בטח שכחת שאמרת. אז, בירושלים... לא היה לך מושג, שכבר אז, ישבתי לידך לשתי דקות, שיכורה לחלוטין, ורציתי לנשק אותך. בסוף החלטתי שלא, שוב, הייתי שיכורה מידי ואתה בכלל התעסקת בפלאפון שלך. אחרי אותו לילה מוזר, אמרת לי "אל תצטערי על דברים שעוד לא קרו ואל תהיי כל כך קשה עם עצמך". אני מרגישה שיכול להיות שהבהלה הרחיקה אותך ממני, יותר מידי. -
ועכשיו, אני זו שמוכתרת, כאלופת החרטות.
כל כך לא מעניינת חיוורת מבפנים.
- עד שהייתי רגועה. היו חייבים לקחת ממני את הכול עד הטיפה האחרונה - געגועים מונעים ממני לראות כמו שצריך. הכול עקום כל כך.
די עם זה, די. החלקים האלה בלילה שניה לפני שאני הולכת לישון. רק רוצה שיהיה כאן מישהו איתי שיפר את השקט הזה. שקט צורם, חד. מישהו שיגרום לי להרגיש, שהוא כאן. והכול בסדר. והוא כאן, כי הוא רוצה להיות כאן. איתי. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא רוצה להתכסות בשמיכה ולהיות לכודה, בחום המלאכותי של המזגן ובפנים, געגועיי רפאים. לכבות את המחשבות. די. וזה לא רק לרצות משהו בידיים, משהו לגעת בו, מתחתיי, או מעליי. יש לי מה להגיד. אבל מעבר לזה יש לי הרבה מה לשתוק.
-
וכל פעם שאני חושבת על... לאהוב.
אני שוקלת לאהוב עוד קצת את עצמי
אולי בגלל זה שווה ללכת לישון
ולחלום על
ובגלל שיש לי את כל השירים בעולם להקדיש. אני בוחרת לא לשים הפעם, אף לא שיר אחד.
הצלקות,
מלבינות.
וכבר פחות כואב,
למרות שלארוחת בוקר,
אוכלת;
פיהוק ארוך.
מים קרים.
לברוח מהמראה,
לברוח.
להתעורר,
לפחד לצאת מהמיטה.
להרגיש ידיים שאוחזות חזק במותן שלי.
להטיח שוב את הראש בכרית.
נחיתה רכה.
מי רוצה נחיתה רכה בכלל?
אני רוצה להתרסק חזק איתך.
אני חיה בחושך אדמדם ומלטף
ובורחת מלהרגיש, באמת.
בורחת מהעצב,
כי הוא נמאס עליי.
חיה מיום ליום, רק בשביל לקבל חיבוק.
הלוואי שהיה משהו בריא
בחלומות על כפות ידיים גדולות,
וריח של פילטר מקצות האצבעות.
רק לי אסור?
להיות קצת ילדה קטנה.
לתת למישהו להוביל.
אולי שירצו אותי, קצת.
יחזרו אחריי, קצת.
יסתכלו עליי-
ממש קצת.
כי אני עוד לא בטוחה שאני יכולה לספוג את זה.
הייתי הולכת עם זה.
הולכת,
נהנת
ולא חושבת על איך זה ייגמר.
כש-זה ייגמר.
הנשיכות,
המוזיקה,
האוכל,
עליי.
ללא ספק, אחד הפריטים האהובים עליי מתוך המגוון האדיר שיש לי בארון. לצערי, אני בכלל לא הולכת עם סווטשירטים. לכן, אני מגניבה בבית, או בגיחות מזדמנות לנרגילה בספסל במעלה הרחוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
