On a mission from god

יש לי אחיינית חדשה ומושלמת.
זברה.
זאת אומרת- גבע.

*תינוקות*זה*אושר*

~

הכול מרגש אותי.

האדים שאט אט מכסים את פני המראה בערפל מימי ואפור.

הלהבות המרצדות שמעכלות כל דבר העומד בדרכן.

העשן של הקטורת, שמתמר בלאות מול הפרצוף השבוז להחריד שלי.

בחוץ קר
וכאן, באמבטיית החרסינה הלבנה, חם.

אני עשויה הריסות מפוארות, עצמות עייפות, שרירים נוקשים ועור מתגעגע, צמא.

אני בוערת כאן, מהבילה, תוהה וחושבת יותר מידי. מה חדש?

(חיילת בשחור לבן)

מרפרפת על פני הגיגים שעוסקים בעתיד הקרוב והרחוק,
מנסה לפענח את התחושות העדכניות. לחזור לשאול שאלות מסובכות ולעמוד מול תשובות סבוכות. 

מבוך הגוף והנפש ממשיך להפעיל אותי. לרוב, הוא גוער בי, מפציר, בעזרת בכי ומעלות חום שהולכות ומטפסות מעלה- לנוח, לשחרר.

כל בוקר, אני מספידה את הלילה. את החלומות הביזאריים שלי, את התהומות של הדאגות, הפחדים הכמוסים.

דברים שקורים כרגע, ימשיכו לקרות ואף אחד לא ייתן לי זכות לערער, או לשנות. 
יש בזה אלמנט של הקלה, מעין פסיביות, זרימה. קח אותי צה"ל, אם תרצו.

וכל זה, עד גבול מסוים. עד שאני נרתעת, עד שכואב לי, עד שאני מרגישה כאילו הלכתי לאיבוד.

- אני שוכבת כאן ומנסה לדמיין איך אני ארגיש אם אני אפגוש אדם שתמיד ידע מה עובר לי בראש.
שוכבת כאן, מדוכאת. למה עוד לא מצאנו תחליף לחיבוק? כנראה שאין.

הרבה זמן שלא כתבתי משהו טוב.

הרבה זמן שלא כעסתי על עצמי כל כך. אני מותשת, אני חסרת שקט.

אבל אני מלאה בטוב. יצא לי להראות את זה בטירונות.
אני מכירה אנשים חדשים. זה מה שרציתי.

עליתי על מסלול ששולל ממני את רוב צורות החופש שאני מכירה.
אבל זה לא אומר שהפסקתי לחפש אותו

>
<
>

שלכם,

מתמסרת,
עייפה,
מחויכת, האמת...
טליה. 

 -

מתה שמישהו יחפור קצת,
יתקרב.

רוצה להרגיש מישהו מנסה להדחס אל נתיבם של הוורידים הדקים והנסתרים שעד עכשיו רק הכאיבו לי.

מתחת לעור.

מזמן לא כ"כ נהנתי ממשהו.
אם אתם אוהבים את טרנטינו,
רוצו במהירות האור לראות.

אז,
אני חיילת.

שבועיים של עבודות רס"ר לפניי,
אח"כ קורס.

ממממ. זהו.

מי היה מאמין 

אני בוכה,
המון.

לא יותר מבדרך כלל,
אבל עכשיו זה אחרת.
להכול יש תוקף,
אחר.

בכל אופן,

תודה לבחורה מהבלוג הזה 

שבאופן מקרי מצאתי אצלה ביצוע שלא הכרתי לאחד השירים האהובים עליי*

 -

כבר הרבה זמן שאני לא מכאיבה לעצמי בכוונה יותר מידי.
היום, סביר להניח שאני לא אשב מיוזמתי ואקשיב לפסקול של The Virgin Suicides מתחילתו ועד סופו.
אני לא זוכרת מתי ראיתי את הסרט הזה לראשונה, אני רק זוכרת כמה הייתי עצובה כשסיימתי לצפות בו.

לא מתחשק לי לכתוב עליו עכשיו.
אני רק אומר שהפסקול של Air המעולים
והבמאית היא סופיה קופולה (הבת של פרנסיס פורד קופולה)(שהפיק)(ולמי שפספס, אחד הבמאים האדירים)

(למי שרוצה לראות את הסרט, שם הסרט תורגם לעברית; 'חמש ילדות יפות')(לא לפני השינה, יקיריי) 

אז נזכרתי עכשיו בסרט (משתדלת לגרש את המחשבות)
מחר אני חוזרת לצבא.
אני חולה. משתדלת לאסוף את עצמי, לא להתפרק, נפשית. עובר עליי משהו (שוב) אבל אין לי זמן לברר מה.

*הנה השיר

כאן 

טליה.

רעיונות שלמים ומושלמים מציפים לי את הראש.

לרגע אני בוהה במיטה, שעכשיו מלאה בי;
בכאוס של ספרים, פנקסים, חזיות, חולצות לבנות, גרביים.
אני משתחלת אל תוך התחושה המרגיעה של קריאה במיטה, צהריים מאוחרים, מאחרים, לאים.
 קר בחוץ.
לאט לאט אני לא מרגישה לבד,
כמעט כאילו יש חזה שעולה ויורד בנשימות כבדות, צמוד אל גבי.
ספק מרגישה רוח עדינה, כאילו ישנה יד שמסיטה קווצת שיער שנדדה במורד המצח, מפריעה לי לראות.
אני יכולה להרגיש את העיניים שמלוות את האותיות, איתי.
ואת המקצב של שני זוגות העיניים, שקוראות יחד את אותן מילים, שבות אל אותה פסקה,
אל אותו משפט. מתרגשות, מתעצבות,
מתלחלחות וצוחקות ביחד.

 lover of the light (שוב)

טליה

-

חזרתי הביתה מסרט.
החושך היה בהיר מספיק כדי שלא אפול במדרגות.
למען האמת, אין ממש קשר. אני צריכה להיות לא מרוכזת לחלוטין כדי ליפול בהן,
אני מכירה אותן טוב מידי.
אני צריכה ללכת לישון, אבל אני כאן.
רוצה לכתוב ולא ממש מוצאת מילים.

מתאכזבת,

מגלגלת על הלשון כמה מילים יפות שאני אוהבת במיוחד,

 רואה שאין להן מקום כאן

והולכת.

הבנתי היום עוד משהו על הרגשות שמציפים אותי פתאום. למה הבנות מגיעות אליי כ"כ לאט?

טרלהלה,
כשימציאו מן כרית שמדמה חיבוק מושלם אני ממש אשמח לרכוש אותה.

(כאילו שאני צריכה תירוץ מוצלח כמו קור ורצון להתכרבל כדי לרכוש משהו)

נפסק לי הדחף לכתוב כאן שטויות. הגיע הזמן שאהיה אחראית ואלך לישון.

חשבתי לי, מה אני רוצה לעשות לפני הגיוס?
משהו בהישג יד, לא איזה רצון חמקמק שאני מחביאה כבר... שנה, שנה וחצי נגיד.

לפני גיוסי לצבא הכיבוש הציוני (חהחה) אני אראה בפעם הטריליון את האחים בלוז ואת הסנדק. רק כדי שארגיש ממש טליה.