" אני גרועה. קניתי פנקס מיוחד ללונדון ופריז, בכל זאת אני מוצאת את עצמי כותבת באייפון. נו, לא משנה.
הנה המוזה החמקמקה. שניה וחצי בפריז והשכל שלי, בשלמותו, צף בכבדות על פני פילוסופיות ושירים שנמהלים אחד בתוך השני ונארגים ביופי הבלתי יאומן של העיר הזאת. לא תהיה בשבילי עוד עיר כמו פריז.
אני לא יכולה שלא לחשוב על ׳ייאוש נוח׳. מושג חנוך לויני להחריד
(שגם נכתב על ידו, לאלה שלא מזהים את השורה מ׳לונדון לא מחכה לי׳ עוד אחד משיריו הענקיים שנהרסו ע״י חווה אלברשטיין המעצבנת)
האם כאן, מול היופי, הנהנתנות האירופאית, הקור, האוכל, האנשים היפים, החיים האורבניים, הרכבת התחתית, האם כאן, נוח להיות לבד? התשובה היא לא. אבל לבדידות, יש צבע אחיד יותר כאן. בארץ אני מרגישה מעט חסרת תכלית. שונה מידי באהבה שלי לשוני. מיוחדת מידי בחיבה שלי לדברים קטנים ומיוחדים. אני מאוהבת באנשים הביזאריים של לונדון שהולכים ברחוב כפתיתי שלג יחידים במינם וכסתם אנשים תמוהים ובנאליים כאחד.
מצד שני, כאן לא מתנהלים החיים שלי. כאן קל לברוח מהחובות, מההתמודדויות. כאן אני רק מתה להפטר מהצרות שמישהו כבר ייקח ממני את העצב, החרמנות, הכאב, הפחד. שמישהו יסיר את העול מעליי ויתעלם מהצלקות שעדיין נמצאות בשלבי החלמה.
(בדרך מלונדון לפריז)
בין שלד מיטה,
לבין מזרון,
לבין מזרון,
בין מזרון לבין סדין,
בין סדין לבין גוף,
בין גוף לבין שמיכה.
חום נאגר,
שקט מתרכז,
דופק מתאזן,
שריר מתרכך.
אוויר צלול ונטול מועקה של שינה.
צלילה במעמקי הרצונות,
הכמוסים שבכמוסים.
אם לא הייתה חי חיבה מזוכיסטית להתפכחות, הייתי נשארת לישון לנצח.
מוגנת בחיק האינסוף השחור והחמים.
אהובה על ידי אף אחד. רק לבד, לבד.
אבל זה שקר שנפלט לי, כאן בפריז. אני מוכנה לחיות את החיים שלי. ערה, אולי סובלת.
בידיעה שהמציאות תביא לי משהו טוב. בקרוב.
התחילו איתי ברחוב והסתכלו עליי. וזה היה כיף.
לונדון גדולה נורא. כמעט מייאשת.
אני עייפה. עדיין מעכלת את החוויות, את החזרה לשגרה.
(בוקר מפריז)
זה מה שיש לי בינתיים.
היה בטיול הזה כ"כ הרבה.
קניתי המון דברים. אם הייתי אוספת את כולם עליי, הייתי נראית כמו האגריד וחצי.
שלכם,
שוב כאן.
מתכוננת
נ.ב-
אני הולכת להיות בהופעה של הבילויים גלמודה לחלוטין, או שמישהו מוכן לאמץ אותי? (אשחד אתכם בבראוניז מדהימים וחברה טובה!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
