On a mission from god

והכתה בי הבנה

אחת שהיא שלי, מאוד אני.

הרצון להתקרב שוב

לשוב לדבר ולגעת

מקורו בצמאון לאהבה.

ואחרי שהלב מתאחה מהסדקותו,

אין שום היגיון בהפיכת גבר

שמיטתו הייתה יעד חביב עלייך במשך חודשיים, לזר.

כי זר אחר ששבר את ליבי מזמן, אמר בנימת ניחומים מעושה ׳את עוד תהפכי אותי לפסיק בהיסטוריה שלך׳ ואני לא רציתי.

שמעתי את דבריו כעלבון

ונשבעתי לרצות רק תשוקה שיש מאחוריה רומנטיקה מסוימת. תשוקה ריקה לא מקובלת עליי ו ודאי שלא אתנער בקלות כה רבה ממי שהנעים את זמני, גרם לי לחלום בהקיץ ולטבוע במנגינות שהפכו אותי למוקירת תודה.

אבל היגיון פשוט, הוא אמצעי נחות לעומת מנגנוני ההגנה של הלב. הם חכמים ממני.

הרי לפני שעמד על מפתן השגרה וביקש רשות להכנס לחיי, זה שכבר לא חלק מהנוף, היה זר ולאחר מכן, היה בעל שם.

ואחר כך, הפך לריח, לצליל, לגעגוע, לחום. 

גם עם כמיהה שיביט בי 

ויאמר שאני יפה בעיניו,

גם עם רגעים שנטעו בי שלווה מחויכת,

הזרות נשארה.

מוחלטת, צורבת.

הזר, נותר זר. לא גבר שלי ולא אחד שלמראה שמו בלבד אני מעלה סומק.

וכנראה שזה טוב.

אני רוצה בכל נימי וכלי לחוש שהייתה כאן משמעות. מעין גל שהביא איתו טוב

והשאיר אחריו קצף נעים עשוי זכרונות וחיוכים.

את כל זה, עליי לשים מאחורי

את כל הידע שרכשתי, לקחת איתי.

* בקרוב אמצא כינוי טוב יותר מ׳פסיק׳ לאלה שלא היו יותר מאורחים בחיי.

אני מאחלת לי קשרים קסומים

סיפורי אהבה קטנים

מעוטרים באורות 

מקושטים במתיקות, כמו שאני אוהבת.

אני רוצה להיות מפלצת של חיוכים

לא להפסיק ללמוד עם אנשים

לאהוב

לטרוף

לאגור לתוכי חוויות ולילות

לשמוע טריליארדי שירים ולדעת שכל אחד מהם שייך לזיכרון אחר ממשנהו.

אני רוצה להרגיש שנתתי לחיים לגעת בי.

שנתתי לעוצמות של אהבה להרעיד בי בהלה נרגשת. 

ויותר מהכול, אני רוצה לחלוק את הטוב

לחלוק את האושר והעושר.

גם את העונג וגם את הצער.

הכול אני רוצה.

ואני אקבל את זה

לרגע ראיתי פתאום את הפנים שלך.

בבהירות ובחדות,

כאילו אני מביטה עכשיו בעיניים הירוקות שלך. 

לרגע, הגעגוע היה אמיתי.

לא הכמיהה השגרתית שמתבצרת בראשי בעקשות כה רבה,

לא חרמנות ולא רגש ההחמצה העמום שאופף את דמותך,

געגוע לרגע.

אז נתתי לגעגוע לעטוף אותי

ואפשרתי לגוף שלי לשקוע ולמעוד בין החושים.

שמעתי אותך והרחתי אותך ויכולתי לרגע,

להעיד בביטחון מוחלט שכף ידך אוחזת במתני, באמת.

ואז הרגע חלף.

זיכרון הפך להיות אותו בן זונה עקר, סדיסט.

כי אני זוכרת כל פרט ופרט, דהוי ומרוחק.

רק מדי פעם אני זוכה להבזק אמיתי, גיץ מחום גופך שפתאום מבעבע בי.

צמרמורות עדינות של עונג.

אבל חוץ מזה,

אני זקוקה לרגע חדש.

אני רוצה להיות בתוך רגע אחר.

ראיתי אותו הולך ברחוב,

זה שאני כלל לא מכירה

אבל ספק חיוך בזווית פיו הבהיר לי

שאני רוצה לטבוע ברגע שלו.

רק רגע,

לפסוע כמה צעדים מאחוריו,

ללמוד את הקצב ולהתאים את עצמי אליו.

בשניה אחת שאין בה היסוס,

לקפוץ לצידו 

לשלב את אצבעותיי בשלו

להתרגל לביחד שלי ושל הזר הגבוה

להביט בו במבט שאני מייצרת בקלות בימים אלה;

כשעיניי פקוחות בדיוק במידה

לחיי סמוקות מעט

והחיוך שלי טבעי ונינוח, אבל ייחודי

מקושט ברוח מתמסרת ובחיבה לגבר שזוכה בו. 

ומה אז? אני לא יודעת.

נדמה לי שזה לא עמוק מספיק כדי לטבוע

אבל אם אפיק אושר מדבר כה פשוט,

אולי אדע שבחרתי רגע נכון.

כמה קל לאבד אותי, כמה קל לשחרר את מה שרציתי להיות בשבילך ולא הייתי.

כמה קל לשכוח שהייתי ממש שלך, בכף היד שלך ועכשיו אני כבר לא.

אני בתוך מקום ביניים מייסר. מתגעגעת וכועסת מהמראה הסבוך של געגועיי וכוונותי מוטחים כנגד קיר לבן.

כמו נתזים של רצונות ארגמניים שנתקלו בכתף קרה וקפאו כשפגשו אותך.

זו אני שמתאבלת על הטוב שהיה לי איתך. על המגע שמרככך אותי כל כך ואיננו.

אני מרגישה מסכנה בלי החיבוק שלך ואני רוצה לדעת שאתה עוד מבלה דקות בודדות במחשבה עליי.

אני שונאת את העובדה שאתה לא יוצא לי מהראש, שאני נותנת להתעסקות הזו להרתיח לי את הדם.

אני יודעת שלא התאמנו, אני יודעת שלא רצינו את אותם דברים, אני יודעת שאתה מדוכא, אני יודעת שאני לא,

אני יודעת שאתה חושב שאתה מכוער ושאני יפה, שאתה זקן ואני צעירה, אני יודעת שלא רצית לפגוע בי ולא רצית שאקשר אליך ולא לא לא.

אבל לא יכולתי להיות רק אחת שמחממת מיטה. אני צריכה עוד. רציתי להיות ה- Happy pill שלך וחבל שכך.

אני לא התרופה של אף אחד לדיכאון, אני לא חבל הצלה. אני אני ומגיע לי להיות נאהבת ולאהוב בלי להרגיש אשמה.

מותר לי להרעיף חיבה בלי שארגיש צורך לבקר את עצמי, בלי שארגיש קיטצ׳ית. אבל קשה לי להתעלם מזה שהיית כה שונה מאחרים שפגשתי עד עכשיו. שלא הפסקת לגרום לי להרגיש אישה, אהבתי את זה. רציתי לבשל לך ולשכב איתך, לחכות לך בדירה, על הספה ושתבוא אליי בחיוך ותניח את הראש שלך על החזה שלי ושתרגע יחד עם קצב הנשימות שלי, הפעימות שלי ותתפנק ותתענג על כמה אני רכה ונעימה בשבילך.

אני רוצה ללטף את הראש שלך בדממה ושנשמע מוזיקה. צלילים חדשים שתכיר לי, או צלילים שהם אהבה משותפת שלנו.

אני רוצה את כל זה, כי זה מאזן אותי. כי זה גורם לי לחייך. אני צריכה את זה. וטוב לי מאוד לבד וטוב לי שיש לי לאן לחזור, אליי.

לעולם פנימי עשיר, טוב, צבעוני, מצחיק ומעניין. כך לפחות אני חושבת שהוא וזה מספיק לעת עתה.

לא משנה כמה טוב וכמה נעים היה לי איתך. זה לא מספיק. לא אתפשר על פחות מאהבה, אם זה מה שאני רוצה (וזה אכן המקרה)

אין לי מה לחפש אצלך, בדירה שלך.

ואתם תראו, אני עוד ארפה מהדחף לשאול לשלומך, עוד אפסיק לקנא בניצני הזוגיות החדשה שלך. בגדול, אני שמחה בשבילך ומאחלת לך אהבה שתהיה טובה אליך. אני? אני בת 20 ויש לי עוד למידה לעשות, עוד התנסויות, כאבי לב, בחירות נכונות ונכונות פחות, עוד שטויות ועוד תהליכי התגבשות לעבור.

אין לי עניין בעצב ומרמור לצידי ואין לי עניין בדרך השבירה וההפכפכה שבה הרגשתי איתך. טוב ורע, שלובי ידיים. תשוקה וניכור, יום כזה ויום אחר. לא בשבילי.

-

נחמד לכתוב את כל זה, נחמד להרגיש ולדעת שאני יודעת את מה שחשוב מאוד לזכור.

החורף הגיע ואיתו צהלת כל הנערות שחושבות ש Only happy when it rains נכתב עליהן.