הביצוע הזה מפחיד אותי ומושך אותי בו זמנית. מן אקסטזה דיכאון מלא בריח אייטיז
- היי, התגעגעתי אליה. אם תרצי, הפוסט הזה מוקדש לך. וקצת להוא, שסיפרתי לך עליו
אתה לא עולם ומלואו ראשון שפוגש את העולם שלי. אתה לא הראשון, שאני הופכת לחתיכה מתוך פאזל. רוקמת סביבו את החלום שלי. אתה הראשון שמחליק פנימה, ללא מאמץ. הראשון שסוגר את החללים המתאימים, זה שמשלב בעדינות צבעים משלימים. אתה מלבן מתוך פאזל, פיסה די מהותית, אם יורשה לי לומר. עשית לי חשק להיות רק איתך נקייה מאיפור ונקייה מבגדים. כי יותר בוער לך לגעת ופחות בוער לך לראות .
אתה לא עולם ראשון
שנגלה אליי באופן זמני.
אתה לא הראשון שסוגר את הדלת והולך.
והמילים האלה נכתבות על תערובת
של אחד ועוד אחד.
כולם מייצגים את אותה התחושה הזו.
כמו כוויה בלשון.
פוסלת כל טעם אחר. מכאיבה ומערפלת עד להודעה חדשה.
עד שהבשר מתאחה
וטועמים שוב.
ובמקרה שלי? נכווים שוב.
אני קצת מאוכזבת, אמנם.
אבל אולי החושים שלי סוף סוף מתקהים
אולי כמו בבובספוג, כשנשברה לו תיבת הצחוק,
לי נשברה תיבת הדמעות.
ואולי היא התרוקנה מתוכנה השקוף והמלוח שממלא לי את הפנים בתדירות כה צפופה.
. אני אוזרת אומץ ומשתדלת להפסיק לשרוף גשרים. מנסה להשאיר כמה שיותר קצוות פתוחים וכמה שיותר מקומות להרגיש בהם בטוחה ואהובה. . וכשאני נתקפת בדחף הזה לעשות משהו גלוי עד כדי טמטום, אני עושה אותו. קוברת את עצמי לאחר מכן בלאקי סטרייק ושמלות יקרות מידי. ואחרי שאני עושה משהו גלוי עד כדי טמטום, אני ממהרת להחליף את המבוכה בהקלה. ותמיד נדמה לי שעשיתי את הדבר הנכון. שאני חופשיה.
נשב,
לבכות,
לשתות,
למנות,
קלישאה לכל אות
א- אוכל
(אהבה,אודם)
ב- בכי
(בית,בוקר)
ג- געגועים
(גשם,גועל)
ד- דמעות
(דם,דבק)
ה- הזיות
(הורמונים,הרס)
ו- וורידים,
(וונוס,ווידוי)
ז- זוועה
(זנות,זעם)
ח- חלומות
(חטא,חושך)
ט- טעם
(טבעות,טבע)
י- יובש
(יושר,יוקרה)
כ- כובש
(כעס,כרית)
ל- לחש
(לרוץ, לברוח)
מ- מתוק
(מוריד,מכאיב)
נ- נושך
(נמוך,נשימה)
ס- סרט
(סקס,סוף)
ע- עצב
(עור,עירום)
פ- פנים
(פשע,פער)
צ- צחוק
(צורך,צבע)
ק- קסם
(קור,קצר)
ר- רע
(רעל,רעב)
ש- שיר
(שם,שבועה)
ת- תרדמת
(תובנה,תמימות)
ואם תגיד לי שאתה אוהב ודואג. תדע שאני ארצה אותך קרוב.
כולם נהנים לראות אותי מתאכזבת.
אבל נראה לי שהפעם, לא תראו אותי נסוגה.
אריה.
הסתכלתי עליו בדמעות.
דמעות גדולות וכבדות של כעס, שהתנתקו במהירות מהריסים שבשולי עיניי ואז נגרו באיטיות במורד הלחיים שלי. הרגשתי חלשה.
'בחיים' הוא אמר לי, "הכול זה עניין של לוק, אסתטיקה. אולי פשוט לא מתאים לך להיות מאושרת".
'אני מחייכת יפה.' עניתי. "אני מחייכת בכנות", ניסיתי להשמע תקיפה כשאמרתי את זה.
"כבר ראיתי אותך מחייכת מתוך פיתוי...
ראיתי אותך חושפת שיניים כשערמומיות נוטפת מכל נקודה ונקודה בפנים שלך, גם מהעיניים. ראיתי אותך מחייכת בסיפוק אחרי עימות קולני, ממנו יצאת עם היד על העליונה.
אבל חיוך של אושר? לא. לא ראיתי"
מגיע לי.
מגיע לי להיות מאושרת.
ובמילה אחת? - ס י ל ב ס ט ר ושום חרטוט על גאווה יהודית\אנטישמיות לא ימנעו ממני להתבאס על זה שאני לבד. אבל זין. אני חייבת לישון
בוא ניסע. ניקח לנו כמה דיסקים, סיגריות משקפי שמש וחפיסת שוקולד עם סוכריות קופצות. המוזיקה תהיה רכה כמו מזג האוויר ובפנים יהיו לנו חם כמו כוס הקפה שנשתה כשנעצור בדרך. הנוף יהיה מרוח קצת כמו מים. והצמחיה תהיה מטושטשת ותיצור עולם בירוק בהיר. אתה לא מטושטש בשבילי ואני מצליחה להסתכל לך בעיניים מבעד לעדשות חיקוי רייבן בצבע שחור. אני בקושי מאופרת, אבל כשהתעוררתי היום בבוקר השיער שלי הסתדר בצורה מושלמת. כנראה שלכבודך. שאבו אותנו מתוך סרט ושתלו אותנו במציאות יחסית אפורה ומתסכלת. אם לא היה לי אותך, כנראה שהייתי משתגעת. מפסיקה לחייך. עצרנו ליד איזו חלקה עם עשב דק וגבוה. פרשנו את השמיכה הגדולה שלקחתי מהסלון. אתה התמקמת בישיבה מזרחית ועישנת סיגריה. אני ישר נשכבתי על הגב ובהיתי בשמיים. היה נורא מואר, אבל בצורה חורפית שכזו. ברגע שנהיה לי קר, משכתי אותך אליי. כי בשביל זה נסענו עד לשם. בשביל להיות קרובים, הכי קרובים שאפשר. זה הרגיש כאילו היום הזה חסר משמעות. לא עייף כמו ימי ראשון לא מיואש כמו ימי שני לא עמוס כמו ימי שלישי לא מתיש כמו ימי רביעי לא מלא תקווה ימי חמישי לא חגיגי כמו שישי ולא ריק כמו שבת כאילו ברחנו מהארץ, שרקמה סביבנו מסגרות זמן לוחצות וקבועות מראש. כאילו פרצנו אל תוך עולם לא מוכר שבו הימים הם פשוט הקאמבק של השמש ותו לא. דיברנו על זה שקשה לנו להיות מאושרים. ועל כמה שזה דפוק. אמרתי לך שאני משתדלת לנשום ממש מעט לידך. כמו שנושמים שישנים. כי אני באמת מרגישה שלווה. ובאמת? נדמה לי שאנחנו לא אמיתיים. לא ביחד. צחקתי עד שכאבה לי הבטן. וגם אתה.
עכשיו אני התיישבתי והדלקתי סיגריה. ציירת לי ציורים על הגב התחתון. אני ניחשתי שכתבת 'טליה'. 'צודקת', אמרת. 'אבל סתם ניחשתי, דביל'. היה לי כל כך קר שבקושי הרגשתי את האצבע שלך משרטטת אותיות ונוגעת בי מבעד לסוודר שהיה דק. (דק מידי)
נשכבתי חזרה לידך. היה רעש עדין של רוח ומשהו בקור הזה השרה אווירה מנומנמת על שנינו. אז עצמנו עיניים. פקחתי עין אחת וראיתי שאתה על סף שינה. אז הכנסתי את היד שלי אל מתחת לחולצה שלך והנחתי אותה על הבטן שלך. אז קפצת. אתה תמיד מזכיר לי את אותם שלושה שירים. מחלץ ממני את אותן הבעות אוהבות ומחויכות. אני נאבקת בדחף לשמור אותך לעצמי ולא לשחרר אותך. אני לא רוצה שיהיה לך רע. ואני לא רוצה שיהיה לך אפור ושקט כמו שאני מרגישה לפעמים. מאז שראיתי כמה אנחנו דומים, בכיתי פחות. הלילות שלי נהיו נטולי דמעות והתמלאו בציפיה לפעם הבאה שאראה אותך.
אתה בשבילי כמו סם. פחות כמו הרואין, יותר כמו ריטלין, כשחושבים על זה. כי אני ממוקדת. ושום דבר לא מסיח את דעתי ממה שטוב וחשוב בעיניי ובעינייך. ובעינייך פחות חשוב להאחז בכאב וטוב לתת לו ללכת. לצוף ממני והלאה. ותוך כדי הנסיונות שלי, למדוד את השינוי שחל בי, אני מסתכלת עליך. איך גרמתי לך להפסיק לחפש מילים שמתארות אהבה ולמצוא יותר ויותר דרכים להראות אותה. ממני, זה ברור. אני תמיד אוהבת. ואף פעם לא הססתי להגיד את זה. אני לא יודעת איך אני רוצה לסיים לשכתב את הסיפור שלנו. אני לא יודעת אם אני רוצה שנשאר שם, בקור, מחובקים על השמיכה. או אם נחזור לאוטו וניסע קצת רחוק יותר. אני לא יודעת אם בתא הכפפות במכונית, יש מצלמה קטנה שהנציחה אותי ואותך. אני רק יודעת, שממני, זה ברור. אני תמיד אוהבת. ואף פעם לא הססתי להגיד את זה. אבל אתה, גם אתה אוהב אותי. ובכלל לא קשה לי לקבל את זה.
קמתי מוקדם בבוקר כדי לשטוף את כל הכלים.
התעוררתי.
אני לא יכולה לכבות את הראש שלי כשאני ישנה. ולאחר שכתבתי על זה כמה פעמים, אני
יכולה לומר עכשיו בלי להשמע הבחורה הנואשת שרק מחפשת את הנקודות בהן תוכל לזרוק
הרמזים לסקס ויחסים בתוך הפוסטים שלה; אני ישנה הכי טוב כשיש מישהו לידי במיטה.
גם אם זו אמא, או חברה טובה.
-
משום מה זה נותן לי תחושת ביטחון עצומה. יכול להיות שזו האחזות בתקופה בה אבא היה
חולה.
הייתי ישנה לידו בצהריים, כשלא יכולתי ללכת לרקוד בסטודיו, כי הוא היה חייב השגחה.
הייתי שוכבת לידו, עם הרדיו דולק. הייתי שם כדי לוודא שהוא ממשיך לנשום בזמן שהוא
נרדם.
-
"לא ידעתי איך לחזור, מקרקעית הבור. אל מפלס הנשימה, אל הפעם, אל הפעם
הראשונה"
רונה קינן- הפעם האחרונה. אז, כשהוא יצא, אסף צ'רנילס היה משמיע אותו כמעט בכל שנת
צהריים מדאיגה של אבא.
-
שטפתי כלים וניסיתי לא לחשוב על שום דבר. זה לא עבד, כמובן. אם הייתה לי את היכולת
להשתיק את התהיות שלי הייתי מונעת מעצמי שלל סיבוכים והתחבטויות לא רצויות.
אז חשבתי על אהבות מפוספסות. על אירועים טראגיים שאנחנו שומרים לעצמנו. כאילו
שצריך תירוץ בשביל להיות עצוב.
חשבתי על אנשים חזקים. אנשים שמספרים, אנשים שמדברים ואנשים שמסתירים.
הבנתי שהם כולם אותו איש, הם כולם אני. אני החזקה, זו שמספרת, זו שמדברת וזו
שמסתירה.
תהיתי מתי תגיע זריקת האומץ הזו שתסלק כמעט לחלוטין את המסתירה. את זו שחרדה
מקרבה, אבל משתוקקת לה באופן די מעיק. תהיתי למה אני כל כך מלאה בעצמי. תהיתי למה אנשים בוחרים בדת, שהיא עניין פרימיטיבי ומשחית. -
בחורים עם שפתיים יפות
לחישות
אורות עמומים
אוכל
מוזיקה
בירה
...
העניין הוא שנמאס לי להיות לבד.
לא התמסרתי לאף אחד ולשום דבר כבר הרבה זמן.
בינוניות הפסיקה להיות האויב שלי. היא כאן.
באוכל שאני מכינה, בנוכחות שלי בסטודיו. או יותר נכון, בחוסר הנוכחות שלי שם.
בלימודים, אני כבר אפילו לא רוצה להתאמץ. אני אפילו לא מעשנת קבוע, עוד פריט לרשימת
חוסר ההתמדה שלי.
אני באמת לא יודעת להצביע על הנקודה המדויקת שבה הפכתי להיות כזו פחדנית.
מתי הפסקתי להיות הנועזת?
יש בי צדדים כל כך חסרי בושה. טליה הרקדנית, השחקנית. נסיכת ההומור השחור. לעיתים
מעודנת ולעיתים בוטה.
פתאום להיות הבחורה המורכבת עם חוסר הביטחון נשמע כמו חותמת
אכזבה נחרצת. טרנ אופ היסטרי. גורם מרתיע וכו'.
אני פוסקת,
שהייתי גרסא טובה יותר של עצמי, אם לא היו לי כאבים וחרדות.
מידי פעם אני מוצאת אנשים עם סיפור דומה, עם כאבים דומים. הם, בעיניי, האנשים הכי
יפים שפגשתי.
אנשים שרק מתחשק לי לצלול אליהם...
אבל כשאני מסתכלת פנימה, אליי. אני רק רוצה לברוח.
למה?
אני צריכה איזה פרטנר שישכיח ממני כמה לא שלמה...
מכילה, אוהבת, אבל לא שלמה.
Your lights are on, but you're not home
Your mind is not your own
Your heart sweats, your body shakes
Another kiss is what it takes
You can't sleep, you can't eat
There's no doubt, you're in deep
Your throat is tight, you can't breathe
Another kiss is all you need
you like to think that you're immune to the stuff,
It's closer to the truth to say you can't get enough
You know you're gonna have to face it, you're addicted to love
You see the signs, but you can't read
You're runnin' at, a different speed
אז ככה,
חזרתי מהמסיבה.
יכול מאוד להיות, שאחרי המחול המטורף שהלך שם, השיער שלי התנפח למימדי ענק. אבל
כשהלכתי מתחנת האוטובוס לבית שלי, הוא היה כל כך ספוג במים. הרגשתי כאילו אני
לובשת פאה קפואה ונוטפת גשם.
הגרביון שלי נקרע.
הרכבת שנוצרה ממתחת לברך ועד פנים הירך, נראית כמו תוצאה שנגרמה מאונס על ידי נמר.
הדבר היחיד שמנע ממי שלוליות להרטיב לי את הגרביים, הם העקבים שהלכתי עליהם, שללא
ספק ה ר ג ו אותי.
חברים שלא מזמן היו אצלי, שאלו אותי איך לעזאזל אני יורדת את שלל המדרגות לביתי
כשאני חוזרת הביתה בלילה? (שיכורה)
שאלתי את עצמי אותו הדבר, כשפסעתי בזהירות (יחסית) במדרגות. חושך, גשם, עקבים,
חרדה. מאז שפרצו לנו, כשאני חוזרת בלילה מה שממלא את הראש שלי זה מי אורב לי ליד
הבית ומה אני אמורה לעשות אם יזנק עליי איזה יצור.
עישנתי הרבה יותר מידי.
שתיתי אבסולוט תפוח. שזה מבחיל.
גם כי אני שונאת וודקה. וגם כי ארומת התפוח גורמת לזה להריח אפילו יותר כמו מסיר
הלק שהשתמשתי בו כדי להסיר את הלק הכחול והמתקלף שלי. (צריך להגיע ייצוגית למסיבה
לא?)
לא ברור לי למה למסיבה של השכבה כולנו דפקנו שמלות ועקבים...
אני מניחה שזה כיף, מידי פעם. לצאת במיטבך, בלי לכוון לאיזה קהל יעד ספציפי.
הלוואי ויכולתי להכנס עכשיו למיטה, אבל אני מריחה כמו מפעל לאקי סטרייק \ ייצרנית
של מכונות עשן.
אני גם בקושי שומעת.
אבל דאמ, היה כיף. היה חמוד. הייתה מוזיקה לא רעה.
חזרתי הביתה, הדלקתי את הבוילר כדי שיהיו לי מים להתקלח.
במטבח ראית מחבת מלאה בפשטידת פסטה מאולתרת.
אמא.
היא יודעת שאני נוטה לחזור מאוחר מיציאות שכאלה, מורעבת \ מדוכדכת \ מורעבת
ומדוכדכת.
עוד היא יודעת, שאני בדרך כלל מכרסמת משהו לפני שאני הולכת לישון, בניסיון נואש
וחסר סיכוי ממשי להציל את עצמי מההנגאובר הקרב ובא ומחברתו הנוראה אף יותר –
המיגרנה.
אני רואה שגם היא אכלה.
חורף בחוץ, אבא בחו"ל. היא עדיין עצובה מהמוות של חברתה, רונית.
ואין יותר מחמם ומנחם מאלוהי האלוהים- הפחמימה.
מהצוואר ועד הנקודה שממנה והלאה,
סתם עור נקרא 'מחשוף'.
ולמרות שרק אותו חלק נחשב חשוף, או חושף,
אני מרגישה שבכל נקודה, מתחפר סוד.
אני לא חולמת על כרטיסי טיסה ולא חושבת שבמקום אחר יהיה טוב יותר.
אני רוצה לראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר.
אני רוצה להתרוקן מעצמי ולהתמלא במישהו אחר.
מה הצבע הבולט ביותר בעולם החדש?
אילו ריחות עולים שם והאם קר או חם.
אני שוכבת במיטה ומנסה, אחד אחד, לחסל את ההרגלים שלי. להתחדש.
להשיל את האפלוליות הזו, שהיא קצת כמו שיזוף קליל שדוהה עם בוא החורף.
אנשים סומכים עליי. אני, במהותי ואני לא אומרת את זה כדי להלל את דמותי. לא שופטת.
אני יושבת איתה לקפה, מזמינה אותו אליי הביתה... והיא והוא שופכים את הלב. מגלים
לי את הסודות החמים ביותר. הבוערים, אלה שמאיימים לפרוץ החוצה ולהשמיד את הכול.
נדמה שלי כבר אין סודות כאלה.
אני כבר התפוצצתי והפתעתי. אני בתהליך איחוי השברים, איסוף הראיות שיביאו לפתרון
התעלומה שמגובבת שם בפנים, בבטן.
מותר לי לתאר בדידות, מותר לי להיות עצובה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי בשביל לא
לשקוע בזה.
כמו הרבה תקופות בחיים שלי, זו תקופה של מוות, הוא נוכח.
הוא מרחף, הוא מפיץ איזו ארומה חמקמקה שלפעמים נעים לרחרח ולפעמים עושה חשק פשוט
להפסיק לנשום.
רונית, חברה של אמא שלי.
האבא של המורה שלי לתיאטרון. אליה אני קרובה נורא
הפסיכולוגית שלי, עם הקרחת ההזויה הזו. והמטפחת.
ההדרדרות של סבתא. המחשבות על זקנה הדאגה לאבא
-
אבל חוץ מזה, זו תקופת האנשים.
תקופת החברים. לאט לאט מנסים לגבש עתיד, שכולל בתוכו צבא, או שנת שירות.
פתאום הקשרים חזקים יותר ויש תחושה שהם ינדדו קדימה ולא יבואו לקיצם בסוף התיכון.
זהויות מגובשות מלאות במחשבות וצרכים שונים.
אחת טובעת עמוק באיזו אהבה מתוקה במידה,
אחת רק רוצה להיות לבד.
אחת מחפשת מישהו לפתוח לו את הדלת.
מתנדנדת בין המסע לאהבה עצמית לבין הכתרתה כמלכת הקלישאות.
'את מיוחדת ובריאה. הגיע הזמן שתראי כמה זה מבורך'.
תובנות מפי הפסיכולוגית, שכל שבוע, מצליחה איכשהו לחפור לי מתחת לעור.
אולי בזכותה אני עוד אשן טוב.
אולי אני אצליח להרפות מהפחד הזה להעזב. להשאר לבד...
בערך הסצינה הקולנועית הכי מרגשת\הזויה\זרה\יפה. 'שעת הצוענים' - אמיר קוסטוריצה.
כמעט כל לילה אני חולמת על קעקועים. ועל עקבים. על נשיות קלאסית, אודם אדום ושיער מסודר. אחר כך אני חולמת על קיץ בהיר ושמש נעימה, לא שורפת כמו כאן. כמה יופי יש. כמה יופי יש לי בחיים שלי, וכמה זמן נשאר. למה נדמה לי שאני מפספסת? למה החרדה הזו מנקרת כל הזמן? אולי כשאטוס ללונדון אולי הדברים יתבהרו. אולי כשתהיה לי אהבה. תודה לג'ה שזה לא צורך קיומי בשבילי. לפחות עכשיו. אחרת הייתי משתגעת.
אתם אוהבים להתנשק? חבר טוב אמר לי לא מזמן שהוא פחות אוהב להתנשק. שזה לא בא לו בטוב, שיש שימוש יותר טוב לשפתיים. הסתכלתי עליו במבט של 'על מה דה פאק אתה מדבר'. אני מתגעגעת מה אתכם? אתם אוהבים נשיקות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
