יש בבעלותי כמה וכמה תיקים. על כל תיק, יש געגוע קטן. אותו געגוע. רק בתור תזכורת-
כשאמרת לי, או כתבת לי 'משוגעת'. לא יכולתי שלא לחייך. בכלל, בסיטואציות מטורפות של החיים, בהתקפים של צחוק עם אנשים אהובים. אני מבינה כמה השגעונות שלי שפויים; זה מרגיע. הפחדים שלי, מוצדקים. החרדות שלי, טוב. יש להן פוטנציאל להעלם כליל ביום מן הימים- יותר קרוב ממה שאני נוטה לחשוב בימים קודרים. - אני אוהבת להיות בבית עם הדברים היפים ששייכים לי. תכשיטים, בגדים, פוסטרים, דיסקים, סתם חפצים. פיסות נייר, כרטיסים, תמונות שאספתי לאורך השנים. שתי סכינים במטבח, שמיכה אחת בסלון, צד במיטה הזוגית שלי, צד במיטה של ההורים, כשאבא טס לחו"ל.
אני אוהבת לצאת החוצה אל הקור. אני אוהבת את הרוח שגורמת לי לבכות, כמו כל דבר אחר. אחרת. את הטפטוף העוקצני שנופל מהשמיים. את הטיפות הכבדות והשקופות שנתלות מקצוותיהם של ענפים ועלים, הדימוי היפה והבנאלי של יהלומים, הולם אותם. אני לא מנסה למצוא דימוי אחר.
Fools in Love , על אמת.
מושלם כמו הגשם מחוץ לחדר שלי. כמו ההשראה שבמטבח. מנחם כמו לבשל לאהוביי. כמו מרתון של סרטי הארי פוטר. חם כמו כביסה טריה. כמו לחי סמוקה לאחר מאמץ. מהפנט כמו עשן של נרגילה. כמו סרט ממש טוב. ממכר כמו דקירות נמרצות של מחט מקעקע. כמו אקט של החזקת סיגריה מתקצרת. קרוב כמו צל. אמין ושובב כמוהו.
כאן,כל
כך נעים וכל כך יפה
אני פשוט לא רוצה להיות לבד.
-
היכולת שלי להנות מדברים לבד-
כה מוגבלת, שזה עצוב.
-
כשאני לבד,
אל מול המחשבות שמטפטפות מהתקרה;
-
'לא היה לי לילה מושלם- שלא נחתם באכזבה'
נותר לי דבר אחד לומר;
כוס אמ עמק
זה לא הוגן.
-
תכשיטים צבעוניים,
תל אביב.
מוזיקה.
דיאטה.
-
והכול, כדי להמשיך לזוז.
להמשיך לזוז,
עד הרגע שבו עצירה מוחלטת- לא תהיה שקט,
שמצלצל כמו אסון.
העובדה שלפחות עכשיו- אני בשליטה, ממכרת.
אוספת לי סיבות לחייך
האצבעות מתקתקות באדיקות קצבית על מקלדת, מרחפות ונוחתות על אות אחר אות, באייפון. אוחזות בקדחתנות באיזה עט. אישונים מזוגגים- ובראש, משננת את המילים. משננת כדי שאוכל לכתוב אותן. תלתלים אדמוניים נפרסים ברכות חצי מושלמת על הכרית הלבנה, מבט כלפי מעלה- תודעה נעוצה ישירות במרכז התקרה. כל כך מרוקנת מכל דקה שעוברת.
מגרד לי מתחת לעור. מגרד לי איפה ש אסור. תנחמו אותי, תנו לי קורטוב של אהבה ללא תנאים; אני טומנת הזמנה בעיניים שעדיין משועשעות מעט, בגומות החן שעוד מתקערות בחיוך חטוף. מי אוהב להרגיש שהוא לבד? ואיפה הפשרה בתוך ערמת הרצונות שמאיימת להעלים את היכולת שלי להמשיך לנשום?
מה אני? אני טליה, אני אריה, אני ריקוד, אני משחק, אני כתיבה, אני התמכרות, אני מוזיקה. אני סיגריות, אני נרגילה, אני קולה זירו. אני נמשים, אני ג'ינג'ית, אני ברונטית, אני עיניים. (גדולות מידי) (חומות מידי) אני חוזק, אני גמישות, אני קימורים, אני אהבה. אני עצב, אני עייפות, אני שגעון, אני כעס, אני בריחה. אני בכי, אני חלומות. אני קולנוע, אני צ'לו, אני בס. אני אוקיינוס, אני אדום, אני נמרים. אני אורות עמומים, אני ברקים ורעמים, אני שמיים כהים. אני צחוק, אני להט, אני כמיהה, אני שינה טרופה. אני תקשורת, אני זמינות -תמיד\ עשרים וארבע שעות ביממה. אני מרשל אריקסון, אני טד מוסבי. אני שמאל, אני לוחמנות, אני עקשנות. אני שלל פיתולים ואני... לא יודעת. כלום.
אני מועדון העובדה הלא חשובה. רק רוצה שיתגעגעו אליי קצת בים השגרתי הזה.
.ממשיכה לבקש שתשאלו אותי משהו, אם יש לכם מה.
קר בחוץ.
“Everybody says they're sorry ,Still no one there replies”
תמלא אותי ברוח של זכוכית מנופצת
ותן לי להיות אש,
ששורפת.
תעניק לי הפוגה,
כדי לרפא את כל הכוויות.
אל תצחקו,
כשאני צוחקת - במקום לבכות.
צוחקת על החורף הזה, על הקיפאון
ועל הלב שהצטנן.
כי אני לא כזו,
תמיד הייתי אש.
בנוף המוכר והמאוס,
אני שוב מפלסת את דרכי בשחייה,
במים של תשישות.
מים של ;
'הגיע לי עד כאן' ו'אני לא יכולה יותר' ובעיקר 'אני רוצה קצת שקט'
והחתולה שבפנים רק רוצה להתמכר,
להתפורר למרגלותיך.
או לפחות, לגרגר על איזה ספסל... איזו, ספה.
זה מפתה- אבל לא.
יצאתי החוצה
ונשמתי רסיסים רסיסים.
החושך מאיים,
אבל הרבה זמן, כל מה שמפחיד אותי,
זה מה שמתחבא מתחת למיטה.
בדקה אחת שהתארכה,
לא שפויה לחלוטין,
אני מצליחה להתגעגע לכולם.
ולקוות
ולדעת,
שאני עוד ארגיש הרבה יותר טוב מאיך שאני מרגישה עכשיו.
אני לא מרפה ממשאלות כמוסות,
שרק לאחד, יתגלו בסופו של דבר.
- אני טליה ומתחשק לי שתשאלו אותי איזשהי שאלה. מה שעולה לכם בראש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
