On a mission from god

'אל תלך כל כך רחוק ממני'
יותר מידי פעמים אמרתי לך כמה אני אוהבת את החורף.
פתאום עלתה בראשי מחשבה;

אולי בכל פעם שהתרחקת, רצית לשמח אותי.
ממך, אליי, מתנה של קור.
בכל פעם שהלכת,
הענקת לי חורף.

לא פחדת להשאיר אותי לבד בלילות,
עטופה בקירות נייר שלא הפסיקו להזכיר לי אשליה שדרך קבע,
נרקמת ונפרמת מהמציאות- אותך.

היית בא אליי ומתנחם בי.
היית הולך
לא הבנתי למה.

למה הולך,
למה רחוק?

כל אות,
מבין שפתייך,
גרמה לי לתהות.

ובכבדות המהפנטת שבה הריסים שלך,
נשקו לשקעים הרכים תחת עיניך- טבעתי.
איך אפשר לא לטבוע בזה?
מי יהיה מסוגל להביט בך
ולא לומר שאתה גועש כמו אוקיינוס?

עצומת עיניים, מסוממת מהעיוורון הכהה,
מהגלים הפסיכדליים שהרדימו אותי.

נשימות עמוקות הן השער לחושך,
פעימות חלשות וקצובות,
שלי

שלך.

הכול קם ונופל על דם

-

וכל בוקר אני מתעוררת עצבנית ונרגנת מתוך קור וקרעי חלומות.

כל יום אני נשבעת ללמוד ולנשום. לנשום ולהסתגל. להתרגל. כן.

בצהריים אני פותחת חלון החוצה. קוראת, שרה לי שיר. מתקשרת ל

לקראת ערב אני משתוקקת לנוח, לא כאן. רחוק. 

בלילה אני זרה. מביטה מתוך עין זרה על הזרות. על החברות, על ההסתגלות.

לאט לאט אני לומדת איך ללמוד ולנשום בלי למלמל לעצמי מנטרות,
בלי לשכנע את עצמי שאני חייבת את זה לעצמי.

אני מפסלת את עצמי ומתרככת אל תוך מציאות חדשה.

קשה לי. בודד לי.

אבל יש לי בית. יש לי עולם בפנים, יש עולם בחוץ.

הזמן,

הוא זז.

אני מרגישה אותו.

טליה 

(שתוהה אם אי פעם כתבו עליה שיר או סיפור)

אמת אחת ויחידה, אני רוצה.

פרידה ולא עוד לרצות את האפשר.

עד כה כשלתי, התעטפתי בחלומות קרובים.

שגרה, תזלוג על שפתיי כטיפות רחמים עצמיים.

נאבקת.

לחיות בלי לחכות בסוף מסדרונות ריקים;

 

אני קורסיסטית.

לא מפסיקים להגיד לנו כמה קורס חובשים הוא קשה ואינטנסיבי. קשה, אני לא בטוחה. אינטנסיבי, אין ספק.
באזרחות, לא הייתה לי שום בעיה להתמודד עם לימודי אנטומיה ופיזיולוגיה, גם לא עם שיטות טיפול בפצועים בשטח.
מאוד מעניין לי, אבל המסגרת הצבאית לוחצת, מעיקה. בלי לישון כמעט. הרבה צחוקים עם הבנות. הרבה לעמוד בזמנים. הרבה להיות מלוכלכת.

הרבה פאניקה כדי לא לאבד ציוד. הרבה טלפונים לבית, לחברים. הרבה לחפש את הכומתה, את הכובע ואת החוגר. אבל מסתדרים.
-

השבוע הראשון עבר מבחינתי בהצלחה מסחררת. הרגשתי שאני מספיק חזקה כדי לעזור לחברות שלי.
בניגוד למצב שבו הייתי בטירונות, שכל דבר שבר אותי ועצבן אותי.

מבחינת אגו, עוד קצת קשה לי לספוג עלבונות והרצאות על ערכים מקצינות ומפקדות שלא עשו שום דבר כדי לזכות בהערכה של מישהו. בטח לא שלי.

אבל בסדר.
-

הגעתי לטבעון עם אמא. חמשוש. כבר היה חושך ועצרנו בדרך לקנות עוגיות. קנינו עוגיות שוקולד קטנות ודחוסות עם טעם עמוק של שוקולד מריר. בלי הרבה קמח. חולה על כאלה.

אני בקושי אוכלת בבסיס. כן, אני, בקושי אוכלת. אני לא מפסיקה לרדת במשקל ולא מפסיקה לסבול מכאבי בטן ומתחושה כללית שאני לא מתנהלת בצורה בריאה מי יודע מה. אני צריכה לפתור את זה. אפילו להביא מרק מונוסודיומי בסגנון נמס בכוס כדי לאכול משהו בערב לפני שמתחילים ללמוד ובסופו של דבר הולכים לישון, זה טוב יותר מלא לאכול.

הגוף שלי ממש דוחה את האוכל (הדוחה) בבסיס, אבל אני מצליחה להנות מהעובדה שאני מצטמקת קצת. אלוהים יודע שאם לא הייתי מתגייסת הייתי ממשיכה לבלות את רוב הזמן בבית, במטבח. אני באמת מאוד מתגעגעת לזה, חסר לי הבישול. היצירה. ההענקה.

אני גם לא כותבת מספיק. אבל בתכלס, אין לי זמן. אני לא יכולה להמשיך לכעוס על עצמי. החודשים הבאים מוקדשים לצבא. ככה אני צריכה לחשוב.

-

אני משתדלת להרחיק את עצמי נפשית מהעובדה שחובשים בצה"ל הם מנגנון שאמור להאט את שחיקת בשר התותחים.

אני משתדלת לא לחשוב על חברים שלי, שמשרתים בקרבי. שכבר חודשים סובלים משברי מאמץ ופגיעות חמורות יותר. חובשים שהם פוגשים, לרוב אומרים- אתם בצבא, תתגברו.

גם אם זה יעלה לי בתפקיד, אני בחיים לא אגיד דבר כזה לחייל.

אני אהיה הבורג הזה שאיכשהו נכנס למערכת, אבל עדיין חושב שהחיים (שלי ושל אחרים) גדולים וחשובים בהרבה מהגוף האידיוטי הזה.
(שלצערי, יש בו צורך, עדיין) 

אני אהיה הבורג שלא התרגל לאטימות, לא נכנע לשביזות, לא מוכן להתכופף בפני דרגות, או לחמוד בעצמו איזה טיפוס במעלה הדרגות, דאמ, למי אכפת.

אני לא מאמינה בדיגום ולא מאמינה באחידות ולא מאמינה במשמעת. אלה אף פעם לא היו הערכים ששמרתי עליהם בחירוף נפש.

אני לא תומכת נלהבת של שפה נקיה והצהרות מכובסות.

אולי אם הייתי שומעת את מפקדת הקורס שלי מקללת, הייתי מעריכה אותה יותר.

אגב, המפקדת האישית שלי (אל תשאלו איך אני יודעת) עומדת לעלות למשפט. אני מאוד מחבבת אותה בשל העובדה הזו (היא גם המפקדת הכי מקסימה בסגל)
-

אז אחרי שנאמתי וחזרתי והדגשתי, שאני לא מורעלת וגם לא אהיה. שהמדים לא מרגשים אותי.

אני רוצה לומר שמצאתי לי מקום. הבה"ד כבר לא נראה זר. אני אוהבת את העצים הגבוהים והצמחייה המרובה שבתוכו. מזכיר לי בית.

מצאתי את עצמי, כי די טוב לי וכולי תקווה שגם בשירות הסדיר אני אמצא מקום טוב.

-

אני לגמרי סוקרת ישבנים של גברים במדים. זה נהיה סוג של תחביב.

(אני מרגישה מאוד נשים כשאני עושה את זה, אגב)

 חבל שבשבילי, 'לשמוח', עוד כרוך במן מאמץ כזה. אני מתאמצת לשכוח מכאבים וקשיים. לא נותנת להם מקום ואולי ככה, מאיטה את הריפוי שלהם. אבל זה לא נורא. אני מאמינה שעוד יהיה לי יותר טוב ממה שאני מרגישה עכשיו. 

אני באיזשהי דרך נכונה.

לא רע, לא?

טליה,

שמתרוצצת שברחבי הבה"ד עם אפוד וקסדה שהופכת את הגוף שלה לקנבס מכוסה כתמים כחולים וכואבים.

טליה,
שלא מאמינה שזה קורה לה, אבל משתדלת לעמוד בקצב.

סתרשפ לכם. 

כאן: א' מדוגם לפני תחילת הקורס.

חפשו אותי: במדי ב' מג'ויפים, סביר להניח שאני אקלל קצת. זה הכול מהאהבה

You can't illuminate
What time has anchored down

-

כ ש ק ר אני בוערת
ובחושך, אני נראית.
כשתגעו בי תרגישו
ה ת מ ס ר ו ת
רק תשמרו עליי.
תעטפו אותי ב
תאהבו אותי כי
תחבקו
עכשיו.
מה אתה יודע על הלבד שלי?
מי בכלל יודע מה מסתתר 
מאחורי האישונים
מאחורי השפתיים
אני לא נהנת בכלל
להרגיש מפוענחת
אל תחשבו שאני
פתורה
מתוקנת
רגועה
לא.

געגועי לרגעים בהם הכול
גאה, געש, רתח, בעבע
מחריבים את החלומות שלי
עד ששמיים בהירים,
נפרסים כמו סדין על מיטה.

אבל הזריחה, לא עושה לי חשק

לא כמו אותו סדין חלק,
שרק מצפה לקמטים (כתמים) 
נמאס ל ה ש ת ו ק ק
רק כדי שהסיפוק יחמוק

בבוקר,
יכולתי להרגיש דמעות חמות על הכתף שלי.

יכולתי לשמוע ולטעום. 

(מי זאת שלמדה להשתכר בלי לשלוח הודעות מביכות?!?! זאת אני. אבל זה היה חד פעמי, אל תתרגלו)

אתה מעיר את הזאבה שבי,
את החיה הבודדה שאוהבת את החושך הקר ומתפלשת בו כאילו היה ביתה הנצחי, הבלתי מעורער.
המילים שלך, מתנגנות כשיר ערש, כרחש העובר בין צמרות תשושות המתמסרות בכניעה, לרוח.

בכל פעם שפסעתי יחפה וחשתי את העלים היבשים והזרדים נמחצים תחת כפות רגליי,
קיוויתי, שמתוך השקט המופתי והמפואר, מדממת החשכה- תשמע אותי.
נשימתי נעתקת בכאב טרם הזריחה, כשטל נאסף בקצוות הבדים ועוטף את הכול.

השמיים מעליי,
כגלימת קטיפה כחולה, מכסים את חציו של הירח.
לשבריר שניה, אני יכולה להרגיש את היד שלך, מקרבת אותי אליך,
את הנשימה האיטית והחמה שלך בעורפי.

אני חולמת על שריטות ארגמן צורבות, על צלקות.
אבל מסתפקת בשיבה למיטתי, עם לא יותר ממכות סגולות שיעלמו בעוד ימים ספורים.
יש בי צער,
על שלא יכולתי לזכור את היופי ומפי, כל מה ששלנו, יהיה לעד מגואל באימה קודרת ומעיקה.
אני יודעת שאתה מגשש בחושך,
מנסה לאתר שאריות מהריח שלי.
אני לא יודעת אם תזהה אותי,
לא פקדתי את חלומותיך מאז.
הייתי חושפת שיניים למענך,
עד שהפסקתי.
כעת אני צמאה לכישוף
לאהבה שנרקמת בתאווה משותפת.