לכל הגנרלים, המנהיגים, הפוליטיקאים, אל תדברו בשם המתים. אל תסללו את הדרך אל המלחמה הבאה. אל תקדשו את המוות, אל תאמרו 'מוות מקודש'. זכרו את אלה שהיו נערים, לפני שהיו חיילים. זכרו את אלה שהפכו לשיר. זכרו את אלה, שבלי שום רצון, או כוונה, הפכו למיתוס. אל תשתמשו בדמויות שאף פעם לא ידהו, כדי ללטף לעצמכם את האגו.
הנופלים, כל אחד בנפרד, כל אחד בשמו שלו, היו אנשים עם סיפור. גורלם המר והכואב שנקשר בגורל הקולקטיבי והעגום של המדינה שלנו, לא יעלים לעולם, את המציאות המעוותת, שטמונה בקבלת המלחמה שגוזלת חיים. -
בכל שנה זה כואב מחדש. כל שנה אני רואה את הכאב של אבא שלי. נכה צה"ל לשעבר מ"פ בצנחנים חולה שתבע את משרד הביטחון הישראלי איש שיש לו שני חברים. את השאר, תוכלו למצוא בשמם, על מצבות ברחבי הארץ.
הלוואי שיום אחד, נצליח להפוך את המקום הזה למקום טוב לחיות בו.
הלוואי שנבין סוף סוף שאין דבר חשוב יותר מחינוך. ושאם יש דבר אחד קדוש- מדובר בחיים.
חנוך לוין, כותב את מה שכ"כ הרבה לא מעיזים להגיד.
~
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי
אל תעמוד אז גאה כל כך
ואל תזקוף את ראשך, אבי
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי
אז תן לעינייך לבכות על עיניי
ואל תחריש למען כבודי
דבר מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגלייך, אבי
ואל תאמר שהקרבת קורבן
כי מי שהקריב הייתי אני
ואל תדבר מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
בקש אז ממני סליחה, אבי
~
סליחה. שלא נאמר בנשימה אחת 'אמא לא תחבק עוד את בנה' ו'נשוב להגן על המולדת'. משפחות מפורקות, אחים, אחיות, ילדים, חברות שננטשו.
יותר מהנופים היפים שראיתי, אנשים יפים, קסמו לי יותר. ומכל מהלומה מנפצת ושברון לב, התאוששתי. ממקום של הזדהות מוחלטת, הגעתי למצב שכבר לא היה לי אכפת. וזה מרגיש מעולה. אני בחורה של אנשים. אני מאמינה באנשים. אין דבר שמסעיר אותי יותר, מרגיז אותי, מדהים אותי, מחריד אותי- מאנשים. בעוונותי שפכתי משמעות אל תוך קשרים פעוטים, חולפים, לעיתים. סתמיים. אהבתי רעיונית יותר ממה שאהבתי באמת. אבל עכשיו אני אחרת. יותר ממה שמרגש אותי הבישול והעיסוק במטבח, מרגשים אותי האנשים שאוכלים את האוכל שלי. יותר מלשחק על הבמה, עניינה אותי מהות האדם במחזה. מהות האדם באומנות.
תמצית האנושיות כמו שהצליחו הגדולים והטובים ביותר להעביר בכתיבה.
אני בחורה של אנשים. תמיד אהיה. והאנשים שלי? קרובים מתמיד עכשיו, זה טוב. הלבד עוד מעיק, אבל פחות. וככה טוב לי. אני לומדת ועובדת (כלומר, עכשיו התפטרתי אבל השגתי גם עבודה חדשה)
(היי)
פתאום אני יודעת מה אני רוצה. התמונה מתבהרת. הלילות מתנקים גם הם מאותה מצוקה אפורה. שוב, נדמה שהקיץ בא בכוונות טובות
הראש כבר בלונדון ובפריז. הגוף?
מה זה משנה
משהו מיוחד באויר.
נ.ב מתחילה סקיצה לקעקוע
יס
רביעי 01:00 בלילה, יום העצמאות, זאפה תל אביב. אסף אבידן ורונה קינן- מישהו לוקח אותי לדייט ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
