זה הרצון לשמוע את הגשם, האפרוריות הזו שמתעגלת ומצטברת בחזה. איפה הייתי עד עכשיו?
בצבא. בהווה.
אני לא רוצה לחשוב על החיים שלי ככה.
אני רוצה לחלום על פריז, אני רוצה להיות מאושרת יותר ולבלות את התקופה הזו בידיעה שזה אפשרי.
רק עוד קצת. רק עוד קצת בצבא
ועוד קצת כאן.
אני צריכה לנשום אוויר אירופאי, להרגיש נאהבת ולמצוא לי דרכים חדשות לחיות עם חיוך על הפנים.
-
מתחשק לי לעשות עד קעקוע שהוא אני. רק כדי להזכיר לעצמי קצת מה זה בכלל אומר.
מתחשק לי להתלבש יפה וזה מצחיק, כי אני בכלל לא יכולה ללבוש מכנסיים.
יופי, עד שכל הג'ינסים שלי יושבים עליי בצורה מושלמת, אני יכולה ללבוש רק שמלות.
במילא אני בחורה של שמלות.
לא קטנה, אין לי שיער חלק.
לא תמיד נחמדה.
עם ראש מלא בשטויות ו בלא שטויות.
עם חיבה לא מוסברת לכל מה שקורה בלילה.
עם מצבי רוח משתנים.
חלמתי שכל הריחות האהובים עליי קיימים בבקבוקונים קטנים שאפשר לענוד על הצוואר.
גפרור שזה עתה נכבה בנשיפה, האורן הענק שליד הבית שלי אחרי גשם, הריח של אמא ואבא, הארומה המחניקה של המטרו בפריז, קרם הלחות שקניתי בלונדון ונגמר, חנות בגדים ישנה שיש בה דברים שאני רוצה לעצמי, סדינים מסוימים, עורות מסוימים.
שברתי את הקרסול. כן. קודם כל, אני רק רוצה לציין שזה הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים. אני בבית, עם גבס. קיבלתי קביים וכיסא גלגלים- כל ההוצאות על חשבון צה"ל כמובן. המפקדת שלי הולכת לעשות לי שיעורים פרטיים. הכול כדי שאסיים את הקורס כמו שצריך.
-
שניה אחת של נפילה משפיעה באופן דרסטי על העתיד שלי. אני לא יודעת מה יהיה עם מבחני ההדרכה, אני לא יודעת מה יהיה עם הסיפוח שאני אולי אמורה לעשות לפני שאני מתחילה שירות סדיר.
בינתיים אני מנוטרלת כמעט לחלוטין, נוסעת ברחבי הבית על כיסא מאולתר שאבא שלי הכין לי. סובלת את הכאבים המזדיינים האלה.
כולם לאחל לאלונוש המקסימה גיוס נעים. ולכם, שעוד לא התגייסו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
