לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

On a mission from god


Technicolor Dream of Weirdness.

Avatarכינוי: 

בת: 30

MSN:  רק תבקשו

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2012    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2012

זרם








שוב הרגשתי שאני רוצה לברוח רחוק.
בשניות המוח שלי הוזה תרחישים מפורטים שעוזרים לי להתנתק לרגע מהכאב הזה שמקנן לי מתחת לעור.
נופלת במהירות מאיזה צוק,
בחסות מים של איזה מפל.
נוסעת באיזו מכונית אדומה, במושב שליד הנהג,
רוח. רוח ומוזיקה.
ישנה מכורבלת בזרועות אלמוניות.
יושבת על הספה ורואה בעיניים נוצצות בפעם האלף את אחד מסרטי הארי פוטר.
זו סוג של פנטזיה, אין לי זמן כרגע.
משהו בשמחה הילדותית שאני מרגישה רק מהמחשבה על התופעה הקולנועית (טוב נו, ספרותית. ברור.) גורמת לי להרגיש ריקה עכשיו.
למה? כי אני משום מה, מיואשת.
אני שבה אל המחוזות המעורפלים של להתאפר בבוקר ולהרגיש כפוית טובה. כלבה אל מול היקום.
בתנועה סיבובית המברשת של המסקרה מרחפת מאותו גליל שחור אל הריסים שלי.
אני תמיד בטוחה שאני אתעטש ישר אחרי. אני תמיד בטוחה שמשהו ידפוק לי את היום, ממש עכשיו. בשניה הזו. בצעד הזה שהוא חובה אחרי צחצוח השיניים.
מה רע לי בעצם? 

כל כך הרבה שינויים ובחירות שעשיתי. נדמה שאני לא מרוצה, רק כי אני פשוט לא רוצה להיות. מתי אני אנוח?
מתי אני אוהב את מה שיש לי?
אני עובדת- הרבה.
אני חוזרת ממשמרות כשאני עטופה בשכבה דקיקה של קמח,
מריחה, בד"כ כמו שאריות הבושם שלי בתוספת ארומות שנודדות באוויר המסעדה, בצק, בצק אפוי, עגבניות, בזיליקום, שוקולד, קפה. אולי שום, תלוי בלקוחות ובמה שהם הזמינו.

יש ימים בהם אני חוזרת מותשת כ"כ, שאני מורידה את האיפור ומיד נכנסת למיטה, בלי להתקלח. אם זה היה יום מלא בשום, אני מתכסה בשמיכה, מקרבת יד אל הפנים, 
מרגישה את ריח השום ונאלצת לקום ביגון ולשטוף את הידיים. ואז אני מריחה כמו השמפו שלי.
לשמפו שלי ולסבון הידיים יש ריח דומה. ריח פשוט. נקי.

כפוית טובה, אולי לא כרגע... בעצם, יש לי את כל הסיבות להרגיש לבד.
החברה שמבינה אותי הכי טוב נוסעת מכאן. היא לא תהיה כאן לחגוג לי 18. היא לא תהיה כדי להתקשר לספר לי על ההורים שלה, על האטימות שלהם.

היא לא תהיה כאן כדי להצחיק אותי. היא לא תהיה כאן כדי להסביר, להראות לי שאנחנו קצת דומות ושדרך העובדה הברורה שאני אוהבת אותה- אני גם קצת אוהבת אותי.

אין לי שמלה למסיבת סיום. יש לי נעליים, אבל אין לי שמלה.
איך נקלעתי לתרחיש סבוך שכזה? רק ג'ה יודע.

אני נורא אוהבת בגדים. תמיד היה לי סגנון, ונהנתי לראות אותו משתנה במהלך השנים.
כרגע, כשאני חושבת על מסיבת האפטר הפרועה שמתוכננת, איכשהו, התרחיש הכי מדליק מציג דווקא את השניה של פתיחת הרוכסן של אותה שמלה עתידית\

הצורה הזו שבה בחורות מורידות שמלה או חולצה.
אתם יודעים על מה אני מדברת, כל בחורה מפסיקה להיות ילדה כשהיא מורידה ככה פריט לבוש. הידיים מוצלבות, אוחזות בשני קצוות מנוגדים של הבגד- מושכות את הבד למעלה,
חושפות לאט או מהר, ירך, אגן, בטן, מותן, חזה ואז חתיכת הבד שאיבדה משמעות נזרקת למקום כלשהו.

סתם התחשק לי לכתוב את זה. אני לא צופה לתרחיש כזה בזמן הקרוב. בטח שלא באפטר.
אם יהיה משהו זה יהיה קטן ומביך כמו להתמזמז עם איזה חבר טוב שלי שאני נורא אוהבת, כי שנינו נהיה שיכורים וכנראה שהוא מתגייס ממש עוד מעט.
מתי החופש הזה שחיכיתי לו כל הזמן הזה הגיע?

השמלה צריכה להיות נשית, מיוחדת ומשמחת. אלה המילים בהן בחרתי כדי לתאר את הציפיה שלי. אני לא יודעת למה, סתם, ככה, אולי.

אז... 18, אה?

די לתעודת הזהות המזויפת. היא כמעט עשתה לי צרות פעם אחת. ובגלל הכהות המסוימת שיש בזיוף, התמונה שלי שם אפילו יותר מכוערת מבתעודה המקורית.
וכן, זו בהחלט התמונה הכי מכוערת שלי. על הזין נו.

אז... 18, אה?

אפשר כבר לגייס אותי. אבל העניין הזה של להכנס לפאבים בהחלט מועיל.
אני רוצה לחגוג את המספרים האלה, כי הם נשמעים לי לא רע. מצלצלים טוב באוזן. אבל אני לא ממש יודעת איך אני אחגוג.
פתאום נדמה לי שאין אף אחד. עוד חברה טובה שבדיוק עברה לתל אביב, בטוח תרצה לחגוג לי. אבל הבילויים איתה שגרתיים. זה לא משנה את זה שאני אוהבת אותה,
אבל זה לא ילהיב אותי. אני אתבאס והיא תתבאס ויהיה מבאס.

בכלל, להשתכר בטירוף לאות חגיגה נשמע לי נפלא- אם לא ידעתי שזה יוציא ממני את התסכול העצום הזה שאני מחזיקה בתוכי.

כל פעם שאני קוראת את המילה -בתוכי- אני חושבת על החיה, תוכי. יופי טליה, זה מצחיק.

אני אמורה ללמוד עכשיו לבגרות האחרונה שלי- היסטוריה. אויש, המורה שלי להיסטוריה מעצבנת.
בכל אופן מה שאתם קוראים עכשיו (היי, הנה אני פונה אליכם אישית) זה זרם מתפרץ של מחשבות. קשה לי לעצור את עצמי.
אם לומר את האמת, אני חושבת שלעצור את הזרם הזה בשביל לקרוא את החומר כרגע, יהיה מהלך איום.

סביר להניח, שמה שאני כותבת כאן, אולי משפט, אולי מילה, מנע או מנעה ממני לישון בשבוע האחרון.
ככה המכונה הלקויה שלי עובדת.

בלילה הכול מתנפץ לי בתוך הגולגולת, מראות נחשקים, מחשבות שדוהרות ונרגעות וחוזרות לרקוע ולדהור.
לפעמים אני באמת שומעת פרסות שהולמות בקרקע של הראש שלי. (ואולי זו מיגרנה)
יש לי מיגרנה כשאני חושבת יותר מידי. כשאני שוכבת -לבד- במיטה, אולי בחושך, אולי בעלטה שמעוטרת בנורות המוארות שתלויות על הקיר,
המחשבות מגיעות בלי לרחם עליי. זונות. 

הכתיבה = הזרם הזה- עושה סדר בדברים. כנראה שזה לא יעזור, זה לא פתרון. זו תרופה לסימפטום ספציפי.
נמאס לי להסביר את עצמי. טוב, אני בחרתי טיפול, אני בחרתי להקיף את עצמי במעטים שאכפת להם. אבל עדיין, די, נמאס.

אני כבר לא נואשת ולא מחפשת בכל חור. אני כאן. בוחרת את הבחירות שלי כל יום ומצליחה להיות שלמה איתן- זה הישג.

ומתחשק לי עוד, אני רוצה עוד- נדמה לי שמגיע לי, אבל גם אם לא. 

יש מישהו שם שירצה את מה שאני רוצה- איתי. ואני בטוחה שיש עוד המונים אי שם וגם קרוב אליי שרוצים את אותו דבר.
הניסוח הוא אחר, אבל העיקר הוא אותו עיקר- זה תמהיל של מגע ולהיות נאהב, יחד עם מציאת איזו קרבה משותפת. אינטימיות בשפה, בשיחה.

אני לא מרגישה צורך לראות את העולם מארבע עיניים. אני תמיד אהיה אני. כשאני חושבת על קשר, על זוגיות, אני לא רואה את עצמי זולגת אל תוך מישהו אחר.
אולי רק בלילות. בלילות האלה, שאני אהיה מותשת וסחוטה, ממורמרת ומסכנה כזו, מסכנה בצורה מקסימה. אבל כבר לא לבד.

אני והרבה שכמותי הוכחנו שלמרות השיר, כשאנחנו בוכות אנחנו הכי יפות.
משהו בדמעות, בסומק. אני חושבת שכשהעיניים שלי נוצצות מדמעות אני נראית אפילו יותר שקופה מהרגיל. 

אלה שאוהבים אותי רואים שאני שקופה, אחרים לא. אחרים רואים את העיניים החומות שלי (כהות וגדולות. תמיד היו) בתור משהו מאיים.
בדיוק שתיתי בירה עם איזה ידיד לפני כמה ימים, העדפתי את הכינוי 'עיניים חכמות' על הניסיון המסורבל שלו להסביר לי למה העיניים שלי לא לרוחו.
אני מרגישה את זה נגמר, את הזרם הזה. אולי כי אני מרגישה שהגיע הזמן ללמוד (אמ, לא.)

פתאום מה שצף לי בראש עוסק בעיקר בכמה המסכה החדשה עושה נפלאות לשיער שלי.

איזה יתוש מזדיין עקץ אותי בירכיים אוף. זה מעצבן בעיקר כי נורא מפתה לגרד כאן. הירכיים שלי (ואני מנסה להגיד את זה בלי טיפה של ביקורת על עצמי)

גדולות מספיק בשביל להיות משטח רצוף של עור שאפשר להעביר לאורכו ולרוחבו את היד, בין אם מגרדת בהיסטריה, בין אם מלטפת. נו טוב, אני תמיד נעקצת בקיץ.

המיטה שלי נורא נוחה, זה נפלא. נפלא לשינה כמובן, אבל זה בהחלט מקל גם על המצב המעיק אליו אני כפופה רוב הלילות, עייפות אדירה שלא מקבלת שינה בתמורה להתהפכויות,
שינויים דחופים בתנוחה, משיכות חוזרות ונשנות בשמיכה ועוד.

וואו, הבחור שיצאתי איתו לאחרונה (פעם אחת) התגלה כאפס אמיתי. זה גורם לי לרצות לחבק את עצמי ולהודות (שוב) על זה שאפילו לא התפתתי להגיע לדירה שלו.
אני מצטערת, אבל לא היה דבר אחד שיצא לו מהפה שהדליק אותי. זה לא עניין, זה לא חידש. הוא היה מעצבן ואיטי ונטול תשוקה וזה לא כיף לי לשהות ליד אנשים כאלה.

אני ממש מקווה שגם הוא חשב עליי דברים רעים, למרות שאני יודעת שלא. או שאולי כן והדבר היחיד שהיה לו בראש זה אני - > בדירה שלו. 

חבל שאין לי דרך מוצלחת לחתום את אוסף המילים הזה.

אני חיה באהבה עם הקעקוע החדש. זה באמת אחד הדברים שעשיתי לאחרונה שגורם לי לחייך בעקביות.

בעבודה הטבח החתיך, well עדיין חתיך. יש לו מן עיני כלבלב כאלו וזה הורס אותי. השיער שלו הורס אותי.

רוב מה שהוא אומר לא משפיע עליי בכלל. נראה שהוא גם נורא לא רגיש (ואני משום מה ממשיכה להתעניין בו במידה מינימלית, למרות שהוא נמצא בקשר כבר שנים. גם כן 'קשר'.)

"אף אחד לא סיפר לך? זה דור של עצובים. ומי שלא עצוב, עושה את עצמו". זה שבר אותי. שבר אותי למרות שזה בנאלי וכמעט מתקתק מרוב שזה מנוסח בצורה יפה וקלישאתית כזו.

נראה לי שזה נפלט לו, או שהיה מאחורי זה תסכול גדול. מה זה משנה, אני חייבת להפסיק להתייחס לדברים כאלה כ'מושכים' או 'לא מושכים'.





טוב נו,

אני צמאה בטירוף.



ועייפה, תמיד עייפה.

ומשוחררת, קצת. הכתיבה הזו, זה נחמד.


שלכם


MCinsanity
שאוהבת גלקסיות ,חלל וכוכבים כבר הרבה זמן.
בערך כשיצא הסרט הראשון של גברים בשחור.
ולא אכפת לי שעכשיו כולם אוהבים כוכבים,

זה יפה.

נכתב על ידי , 27/6/2012 22:13  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של blider ב-29/6/2012 17:36
 



הוא


*חכם
*שנון
*מחבק
*אוהב את האחים בלוז
*גבוה
*חבר
*חם
*אוהב קולנוע ומוזיקה
*חזק
*חייכן

*סקסי
*אוהב
אופציונלי
*שמאלני
*מנגן
*אומנותי
*עיניים ירוקות
*רומנטיקן
*מקועקע







הרשימה הזו נמצאת בבלוג כבר הרבה זמן.
באופן די משעשע, היא תואמת את הרצונות.
הרבה דברים השתנו בדרך שבה אני מוכנה לקבל אנשים אל תוך החיים שלי.


איכשהו, אני ממשיכה לעשות בחירות שגויות.
אנשים חושבים שאני נותנת יותר מידי משקל לכמיהה הזו לזוגיות\קשר.
מעטים מבינים את השינוי שעברתי, ואת הרצון לחוות סוף סוף משהו שישכיח את הכאבים הקודמים.
חוויה מתקנת.

לעשות משהו נכון. לא לחשוב שהבעיה היא אצלי.


מתחשק לי ללכת לסרט.

אולי, שיקחו אותי.
ולבשל למישהו,
נו.

אוף.

זה תמיד מגיע בלילה,
כשפתאום אני צונחת למן... בדידות כזו. 
נכתב על ידי , 20/6/2012 22:58  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Kazan ב-23/6/2012 17:56
 



we don't need no education \ סופן של 12 שנות לימוד.


התיכון לא התאים לי.
היה לי את הכבוד, להיות נוכחת פעם בהרצאה של יעקב הכט, מייסד החינוך הדמוקרטי בישראל. 
בין שלל הדברים שהוא אמר, בין השאר, על הלקויות שלו והקשיים הטכניים שהוא חווה במסגרת מערכת החינוך,
נגעה לי אמרה אחת, שלוותה במצגת-
הרבה אנשים, בגבהים וצבעים שונים, בצורות שונות,
נדחסים כולם אל תוך ריבוע אחד.
חלק מהאנשים נכנסים בשלמותם אל תוך המסגרת, אך לחלקם,
איברים מסוימים נשארים בחוץ- פה רגל, שם יד, נחתכים החוצה, כמו שארית בצק שמנתקים משבלונה של עוגיות.
-
ככה אני הרגשתי, כבר מכיתה א' יש לומר.
הרגשתי שיש לי משהו מיוחד שמנסים לקחת ממני, משהו שמנסים לדכא.
כשחזרתי מאחד מימי הראשונים בבית הספר היסודי, התלוננתי בפני אמי ש"המורה רוצה שכולם יקשיבו לה והיא לא נותנת לי להגיד שום דבר".
כבר אז היו לי דברים לומר ואני חושבת באמת ובתמים שלכל ילד מגיעה היכולת לבטא את הייחוד שלו.
סוגיית בעיית הקשב והריכוז (בלי קשר למחלוקות שיש לגביה ולגבי הטיפול בה) גם צצה בכיתות מוקדמות.
אני (כפי שאני רואה את זה) נאבקתי עד סוף כיתה ח', הצלחתי, בקושי, להיות תלמידה מוצלחת, בעיקר בגלל שכל וקסם אישי.
התחלתי להכשל במקצועות שאני אוהבת. למעשה, התחלתי לאבד עניין בלמידה השטחית של נושאים שעניינו אותי ברמות אחרות לחלוטין-
היסטוריה, תנ"ך ו- הו, ספרות.
התחלתי להרגיש שבית הספר מצפה ממני לאיזו, תוצאה מספרית שבכלל לא קשורה אליי, לא קשורה לידע שלי.
חוסר היכולת שלי להתרכז, האימפולסיביות שלי, העובדה שכל דבר קטן בעולם הזה, כל גירוי חיצוני קורא לי וקורץ לי מנעו ממני להיות מודל התלמידה החרוצה שמביאה הביתה בגאווה שורה של מאיות.
-
בתיכון כבר אימצתי את התכונות הטובות שבאות יחד עם הפרעת קשב וריכוז. עיצבתי את האופי שלי ואת האישיות שלי,
בהשלמה, בצל העובדה שאני לא אהיה התלמידה הזו, המוצלחת. ואהבתי את זה. 
אהבתי ללמוד ספרות עם אמא ואבא. אהבתי את הרגעים האירוניים בהם אמי מפליגה אל מחוזות הדימויים הקסומים של אלתרמן
ואבא שלי, בצורה גאונית עוזר לי להבין את עגנון הסבוך והמורכב: ואני נאלצת לומר- די, זה יותר מידי. צריך רבע מזה לבגרות.
כן, צריך רבע מזה לבגרות.
צריך את המעט שבמעט, את תמצית התמצית.
מתמטיקה, תמיד הייתה לא ברורה בשבילי, אבל התיכון המכונה 'בית חרושת לציונים' עשה גם את המילים, השירים וההיסטוריה,
סוג של מתמטיקה בשבילי. 
תחושת תסכול עמוקה פסעה לצידי בדרך שטיפסתי במהלך 12 שנות לימוד.
ואז בא הריטלין ועשה לי הרבה סדר בחיים.
התרופה הזו עשתה לי פלאים, החזירה לי הרבה ביטחון עצמי שאבד. בלי שפיתחתי תלות, התמכרתי, או חוויתי תופעות לוואי קשות.

היה פער עצום בין הבית שבו גדלתי, לבין בית הספר. פער ערכי, אידיאולוגי. שלהכיל אותו היה אתגר גדול בפני עצמו. 
מבית עשיר ומעורר סקרנות, סמי אנרכיסטי ומאוד אוהב ומקבל,
אל תוך מערכת שמקדשת חוקים חסרי היגיון. תומכת במערכת שהיא מטחנת בשר, לא אכפתית ולא רגישה לשוני של אלה שמתגלגלים בתוכה. 
אם לומר את האמת, גם מבחינה חברתית, החטיבה והתיכון לא ממש הקלו עליי.
תמיד אהבתי להיות חלק מהשכבה, אהבתי את השטויות האלה של 'גיבוש', 'הווי'.
אבל הרגשתי שונה, שונה בצורה הכי לא מתנשאת שיש.
חשבתי שאני בעייתית. חיפשתי חברות במקומות אחרים. מצאתי אותן בlead. ארגון שאני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים עכשיו בלעדיו ובלעדי ההון האנושי שהוא טומן במהותו.
חיפשתי זוגיות במקומות אחרים. הראשון שלי, למען האמת. בא מתוך השכבה, תמיד יהיה לו מקום בלב שלי,
אבל הוא היה זה שחתם סופית, על כרטיס הנסיעה שלי החוצה- לחפש משהו אחר, רחוק. בוגר. שונה.
לא חשבתי שאני ממוקמת באיזשהו מעמד עליונות, אבל הרגשתי שאני גדולה על הרבה מחברי הטובים. שהם ילדים ואני כבר בקטע אחר. 
לסיכום אני יכולה לומר, שלמרות תחושת האפרוריות בה שקעתי במהלך חלק מימי התיכון- הוא היה בית ספר לחיים.
אני התחנכתי, בחוץ, בבית, בחיכוך עם אנשים שונים ומשונים ועם עצמי.
היו וויכוחים פוליטיים וריבים. צחוקים, בדיחות פנימיות. המון דילמות על המעמד שלי ומה בכלל אני עושה כאן.
הרבה אנשים שחלפו על פניי והרבה אנשים שהשאירו חותם, משמעותי יותר ומשמעותי פחות.
את רוב שנת י"ב ביליתי (כמו י"ב like a BOSS) בתל אביב, בהברזות, בכיף, בנרגילה, או בשינה עמוקה ומהנה (שינה היא מצרך נדיר בחייו של הי"בתניק המצוי ובעיקר בחייה של הטליה המצויה)
את חלקה האחר והפחות מספק ביליתי במלחמות בשקל עם הבירוקרטיה של בית הספר.
ניסיתי לצרוח ולבעוט ולמצוא מישהו שאכפת לו מספיק, מלבד יועצת מקסימה ומחנכת אמהית לא מצאתי הרבה אנשים שרצו לשמוע את מה שיש לי להגיד.
אבל עכשיו זה לא משנה,
יש אנשים אחרים שיילחמו את המלחמות שלי.
החיים שלי מתחילים עכשיו. אני יכולה להרגיש את זה.
אני מצליחה לזכור רגעים משלושת שנות התיכון... פרצופים יפים ויפים פחות, דמעות, אלכוהול, שעמום, דפים, נרגילה, חברות, מורות, מכונות צילום, חזרות עד הלילה וכו'
כמעט שכחתי את הריבים שלי עם צה"ל, מקום שמאיים ועלול להיות דיג'יגדל של התיכון. אטום יותר, מקובע יותר.
אבל אני מצוידת בחינוך של הבית וברוח המלחמתית שהייתה לי מאז ומתמיד.

אני יוצאת לתקופה חדשה, עדיין, לא שלמה. יש לי עוד המון ללמוד. המון להשיג.
אבל אני חיה ומתנהלת כאילו בכל רגע נתון מישהו לוחש לי באוזן;
"יאללה מכות" (בצורה חיובית וחיננית ולא פייטקלאבית) (טוב, יש כאלה שזה מגיע להם)
האהבה שלי והאנשים הטובים בחיי מדרבנים אותי.
כשאני מסתכלת אחורה אני רואה את השהות שלי במגמת תיאטרון, כחוויה הכי מדהימה שהייתה לי בתוך בית הספר.
הייתה לי מורה שהיא אישה מדהימה, מטורפת ומעוררת השראה. בלעדיה כנראה שחווית התיכון שלי הייתה אחרת.

'החיים שלי מתחילים עכשיו' - כתבתי. זו האמ אמא של הקלישאות.
אני לקראת 18, אני לא בת 8 חודשים. החיים שלי, למעשה, ממשיכים עכשיו.
אחרי המחלה של אבא שלי ומעל שנה של טיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית מקסימה.
אחרי כל זה, אני סוגרת תקופה
וממשיכה




תמונת 'יאללה מסיבה, אפיינית לחייו של י"בתניק ;)
פאק
סיימתי
בית ספר.
שלכם,
MCinsanity 
 
נכתב על ידי , 19/6/2012 16:08  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בריס ב-24/6/2012 15:56
 



תוהה


היום ראיתי עם אמא את 'פרומתאוס'.
התאכזבתי. 
אני תמיד מצפה שאולי, יהיה דיון קצת יותר מעמיק על תרבויות קדומות כ"כ מעניינות.
אולי הצגה יותר מרשימה של שאלת הקיום של בני אדם.
אבל בסופו של דבר הסרטים האלה מסתכמים ב'יצורי חלל אוכלים בני אדם'
וגם זה בסדר כדי לנקות את הראש.


בלילה,
מתעטפת במה שאין.
אני אוהבת את החדר שלי.
כשאני לא בעבודה
ולא יוצאת לחגוג את סופה של התקופה,
אני כאן.
אני לבד ומואר לי. משתדלת להאיר, גם כשזה מרגיש לי מלאכותי נורא.

לאור העובדה שמי שקורא כאן זמן מסוים,
בטח שמע על סנאיקי. אז הנה, בהופעת בכורה.
זה שתמיד שימר את הילדות שלי.



 

 

 

 

חצי אני ובוב. תמונה אופיינית בהחלט.
כשאני חוזרת מהעבודה, סחוטה,
מריחה כמו בצק פיצה, שוקולד, קמח שרוף ואקונומיקה.
אני כ"כ רוצה, לא להיות לבד.

אז כן,
יש לי את בוב.
את סנאיקי.
את החברות בכוננות טלפונית

 

עד שיהיה משהו אחר. מישהו לפתוח לו את הדלת  

נכתב על ידי , 17/6/2012 23:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



weak


הלב שלי שותת כתמי אור
ומהשעון שמתקתק,
אפשר לומר, מתוך הוורידים,
בוקעת סירנה דקה של חופש.
התעוררות
ובעיניים נפקחות אני רואה לשבריר שניה,
מסך ריסים שחורים.
משאלות שטרם התעופפו.
משאלות שעדיין תלויות מעל המבט שלי,
לא משנה לאן ועל מי אסתכל.
כזו אני,
אחת שהמשאלותיה ממשיכות לרחף,
לצוף, יותר נכון.
על פני נוזלי השגרה, דמעות וזיעה.
הנוזלים שמתנקזים אל תוך עבודה קשה,
עבודה שמשאירה את הראש מיותם מהרהורי רוחות.
אבל בחריצים ובשקעים
אגמים קטנים קפאו
מים שקופים ומלוחים.
בלתי נראים.
עכשיו הכול נמס.
אני, יודעת שהם עדיין שם,
השקעים שמחכים למישהו שימלא אותם.

מישהו שידע איפה להעביר אצבע
לגעת. לפסוע בקצב מתון על פני מישורים עור חלקים שעליהם חרוט

געגוע.


נכתב על ידי , 14/6/2012 00:35  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שוטה הנבואה ב-14/6/2012 00:49
 



לדף הבא
דפים:  

74,936
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMC | insanity אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MC | insanity ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)