On a mission from god

-

זה מרענן.

כשצלקות מתעוררות וכואבות קצת פתאום.

ואז נזכרים

התווספו קוראים.
גם מנויים.

אבל אנשים כבר לא מגיבים כאן.

יש בזה משהו שמקל עליי,

לכתוב בלי לחכות לתגובות שלכם.

מצד שני,

הכתיבה שלי באמת צולעת לאחרונה.

בתור אמצעי חירום חזרתי לקרוא. הגיע הזמן.

-

אהבתי את באטמן החדש. אני אוהבת יצירות קולנועיות מפציצות גדושות אפקטים

(למרות שבעיניי הם לא משתווים כמובן לסרטים הקטנים והמרגשים\הקלאסיקות הקולנועיות שמראות את הקסם והכישרון העצום שגלום בבימוי)

 באמצע הסרט הבנתי פתאום מאיפה השחקן הראשי בצד של הרעים מוכר לי כ"כ.
טום הארדי- קירח כשחצי פניו מכוסים במסיכה. משהו בעיניים גרם לי לתהות מאיפה אני מכירה את השחקן,

ובסצינה אחת שראו את פניו, הבנתי שזה הוא. יש לי קראש רציני על הבחור, הוא, בעיניי, אחד הגברים הסקסיים בהוליווד.

ואין ספק שיש לו את השפתיים הכי יפות שראיתי על גבר.

(וכידוע, יש לי קטע עם שפתיים)

-

לאחרונה לא יכולתי שלא להתגעגע למחול, הגוף משתגע, צריך את המאמץ, הכאב, התנועה.

נראה לי שאני אתחיל באיזה יוגה, או פילאטיס. הגיע הזמן להחזיר לעצמי את הגמישות שפעם הייתה סימן ההיכר שלי בבית הספר למחול.

-

הייתי חולה בשבוע שעבר. אמא שלי עברה ניתוח והייתי בסטרס לא ייאומן. עכשיו הכול בסדר, איתה, תודה לג'ה. וגם איתי.

-

אני מתחילה ללמוד נהיגה.

-

אני רוצה ללמוד צרפתית.

-

בעבודה הכול מעולה. רק צריכה לדבר על המשכורת שלי.

-

ממש תכף יום הולדתי. (בטוחה שגם גידי גוב ואובמה מתרגשים.)

אולי סוף סוף אני אקבל נרגילה ומנורת לבה.

מגיע לי,

הייתי ילדה טובה.

התמונה הזו חוגגת שנה.

היא צולמה שבוע וחצי אחרי הניתוח שלי. איזה קטע שעברה שנה.

והיום, אני לובשת את השמלה הזו ונזכרת איך הרגשתי אז.

אני מעדיפה את עכשיו.

טליה

- כשאני כותבת, נדמה ששוב חורף.

                                -כשאני כותבת חלק מהכאב מתפוגג.

            -כשאני כותבת קשה שלא להתגעגע.

                       - כשאני כותבת אני נזכרת שיש לי בית מעץ.

      - כשאני כותבת נתפס לי הצוואר.

- כשאני כותבת הדופק שלי מאט.

          - כשאני כותבת אני עייפה.

כשאני כותבת קסם משתחרר.
מתחשק לי לבכות, אבל הדמעות לא מגיעות הפעם.

אני רוצה לגעת,

רוצה לאהוב.

אבל עכשיו?

אני כותבת.

ממש ניסיתי להאבק בזה, אבל כשלתי.

ניסיתי להדוף את המחשבה הזו שגוזלת לאט את הרכות שבה הראש שלי שקוע למחצה בכרית.

אני פוקחת את העיניים בחושך, מתוך השחור- צל עמום של בורדו, אור כחול חייזרי שבוקע מצג מואר במערכת.

אני יודעת שיש דברים שצריכים להאמר, או יותר נכון, להכתב.

יש שלושה מסכים שאולי יכניעו אותי:

הטלוויזיה, שתרגיע את מה שבפנים, תשכיח.

המחשב, שמעודד כתיבה שבלונית, סתמית.

והאייפון, שעצם הקיום שלו מפריע לי, מלכלך לי את המילים.

מילים יפות יש בעברית, ובכלל , עכשיו נדמה שהרגשות (שהן בסיס הקטע הכתוב הזה) מוכתמות על ידי אזכורי הטכנולוגיה.

אז- טלוויזיה, אייפון, מחשב, מערכת. 

אני רוצה דף ועט.

הדלקתי אור חם, מנחם. הדבר הקרוב ביותר שיש לי לאינטימיות. אני ממש יכולה להרגיש איך הוא מגן עליי, עושה אותי יפה. (יפה יותר?)

הושטתי יד ומצאתי את היומן ששימש אותי בפריז, הכריכה בצבע תכלת, אני רואה רק כתמים ממנה, העיניים שלי עוד לא הסתגלו לתאורה.

על היומן מצוירים קיפודים, ינשופים, סנוניות וכמובן- סנאים. לדפים יש גוון נעים, קרמי ולא לבן מידי, לא נוקשה. 

הגיע הזמן להתחיל לכתוב. 

אני עייפה, הלוואי והייתי יכולה פשוט לישון. להתמסר לצבעים של מצעי המיטה, לריח המרומז של השמפו, להמהום של המזגן.

כן, זה מה שמרגיע אותי.

אני לא מסוגלת להרדם בשקט מוחלט, אף פעם לא יכולתי. כשהייתי קטנה הייתי מתעוררת לפעמים כשהמזגן היה מפסיק פתאום באמצע הלילה. 

ככה זה כשמכשיר חשמלי מרשה לעצמו להשתהות לרגע ואני לא יכולה לשאת את השקט.

נמאס לי להתנצל על כל זה.

על זה שאני רוצה הרפתקה, על זה שמשעמם לי.

אני רוצה משהו שיסחוף אותי, יפיל אותי מהרגליים. מותר.

ויחד עם תחושת העצמאות, הפחד, הכסף שמפקידים בבנק,
יחד עם כל זה, תחושת ההחמצה משגשגת-

איפה הכיף שלי?

איפה הדבר שיגרום לי לחייך,
ישאיר אותי בשיער פרוע ובטן מלאה במבוכה והתרגשות.

-

כאילו אפשר להריח אותה ממני.

חלק מכל מה שאני מרגישה עכשיו, זה ניצחון.

ניצחון על התיכון. ניצחון על הבינוניות
יום הולדת עוד מעט

קחו אותי לירח.

וכפי שנאמר בלילה המשעשע ממנו חזרתי

'האריה שיש לו סנאי על הגב'

שלכם,

טליה.

אבל בסופו של דבר, אהבה, עדיין בראש. בחלומות.

משהו אמיתי ויפה. חסר יופי, בעולם. חסר.