אוקיי, נמחק לי פוסט שלם. אחסוך מכם את העצבים והקללות. רק נקווה שהגרסא החדשה תהיה מוצלחת כמו הקודמת. דאמ.
אז ככה, הרוחות סוערות, המים גועשים.
אנה ארונוב מתראיינת ואומרת את זה ->
וכל העולם קופץ עליה, שולף ציפורניים ומתכונן לתקיפה.
מלחמת בין המינים מתחוללת בישראבלוג.
"איך מתנהגים לבחורה?", "איך מתחילם עם בחורה?", "אתה רק מנסה לזיין אותי!" וכו'
בין השאר, אני כותבת על
דימוי גוף של נשים, תוך כדי שאני ממלמלת לעצמי שזה חשוב לי ומשמעותי לי ואני מנסה לשים בצד את הרצון הפרטי שלי, להיות נאהבת.
ולקבל הערכה (שעוד לא זכיתי לקבל) מגברים.
כשאני חושבת על זוגיות, למשל. קשה לי להתעלם מהמודל שכל חיי היה שם כדי להעניק לי השראה- ההורים היקרים שלי.
אני חושבת על נשים חזקות, מעמדות, אגו, מערכות יחסים-
* חברה של אמא שלי, פרופסורית לאנתרופולוגיה. אישה מצחיקה בטירוף, כובשת, חכמה ברמות על.
* אמא שלי, שנצחה סיפור ילדות מזעזע וצמחה ממנו. אישה מוכשרת ומוערכת שהיא ללא ספק האדם החזק ביותר שאני מכירה.
* אחותי, שהתגרשה.
* אבא שלי, שאשתו הראשונה היא האישה הקרירה והמנוכרת ביותר שיצא לי להכיר.
-
אני רואה את האיזון שיש בקשר בין גברים לנשים, בצורה מאוד רומנטית. 'שלמות של הטבע', אם תרצו.
אני משתוקקת להתאהב ואני רוצה לטרוף את העולם. אחד, לא סותר את השני.
-
בחורים מפחדים ממני. חלקם.
אני לא קומפקטית ושברירית, אני לא מהוססת וכנועה. אני לא טיפשה, אני אומרת את מה שאני חושבת.
אני חזקה וממשיכה להתחזק, יש לי תחומי עניין בכמויות, ידע, תחביבים, אהבות, יש בי חלקים פגועים שקשה להסתדר איתם ובשורה תחתונה, אני מכלול שקשה להכיל.
לצד כל זה, תמיד הייתי רגישה נורא. יש מספר עצום של דברים שגורמים לי לבכות, מכאיבים לי, מעיקים עליי. לפעמים? לפעמים אני לא נותנת להם מקום.
אני מרגישה שאני צריכה לעמוד על המשמר. להאבק בכל מה שמנסה לערער את הביטחון שלי (שממילא קשה נורא לתחזק)
-
יש לי דברים לתת, יש לי אפילו כמה.
העניין שאני רוצה להעביר בפוסט הזה, הוא, שיש 'חולשות'\'תפקידים', שכביכול מאפיינים נשים, שהם כוח אדיר, שצריך לאמץ ולא לברוח ממנו.
אני מפנטזת על מקום שבו אני יכולה להיות רגישה כמו חשופית, מקום שאני יכולה להרגיש בו בטוחה, להרגיש לרגע, שמישהו רוצה לקחת עליי חסות, לטובתי, כדי לשמור עליי.
אם אני רואה את המקום הזה בחיקו של גבר, זה אומר שוויתרתי על החוזקות שלי כאישה? לא. ממש לא.
קשה לי להעביר את הנקודה שלי בלי לתת את עצמי כדוגמא, אבל אני חושבת שאני מרגישה מספיק בנוח בשביל לכתוב את זה.
כי אני מאמינה בזה וזה טבעי בעיניי.
-
אני מבשלת. אני נמצאת המון במטבח. אני מבשלת לחברים שלי, להורים שלי. אני עובדת במטבח.
אוכל הוא כלי, שעובד טוב בידיים שלי. ולרגע אחד אני לא מרגישה חלשה בגלל זה. אני מצליחה להגיע לאנשים דרך הקיבה שלהם.
לשמח אותם. להראות להם שאני אוהבת אותם.
"אופנוען דורס אישה, מי אשם?
האופנוען! למה הוא נוסע בתוך המטבח?!"
(זה מצחיק)
הייתי רוצה לבשל לגבר שלי. וכשזה יגיע, אני אעשה את זה בשמחה. אני מודעת לכוח שיש בזה
ואין אחד בעולם שיצליח לשכנע אותי, שהתשוקה והכישרון שלי, הם איכשהו לא יותר מצורך טבעי שמסמן אותי כחלשה.
(לקוח מדף האינסטגרם שלי- סוג של מחווה לנשיות סטייל שנות ה50'\ אחד מהזוגות העקבים האהובים עליי, סינר עם דוגמאת קאפקייקס ועוגת נקטרינות בהתהוות!)
ולסיום כדי לחזק את טענתי, מוזיקה על זוגיות, תלות בין גברים לנשים וכו'
אני אישה ולא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר.
"ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה
שאני עוזב עלייך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון
אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי
לא יכול להוריד ממך את עיני"
מאיר 3>
האישה שתמיד סולחת.
מודל שנמצא ממש על התפר בין האיזון שאני מדברת עליו,
לבין מערכת יחסים שמנצלת חולשה של אישה, לגבר שהיא אוהבת.
מקסים בעיניי.
וכמובן,
השיר הזה, שיש לו פינה מיוחדת בלב שלי,
והוא ייצוג מושלם של מה שכתוב בפוסט הזה.
חבל שכבר לא מייצרים נשים כמו אטה, שנפטרה לא מזמן.
אני מנצלת את הבמה הזו כדי לפנות לאלוהים שבשמיים ולומר לו שאם הוא יעיז לגעת באריתה פרנקלין אני מבטיחה באופן אישי לפרק אותו במכות
שלכם,
מותשת מתקופה קשה.
אבל מלאת תובנות
מחכה לחיים שיביאו דברים טובים
(מבטיחה להשתדל לקבל אותם בזרועות פתוחות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
