אז מה קורה? מקווה שהכל טוב למה אצלי חראאא!
אתם בטח תוהים למה הכל כל כך חרא...או לפחות נורית תוהה...
אז ככה...כבר כמה שנים לכלבה שלי ג'ינה יש מלא גידולים סרטניים אבל עד עכשיו היא היתה די בסדר...בזמן האחרון נהיה לה גידול ממש ענקי ליד הריאות והלב וכל האזור הזה...קיצר אי אפשר להוריד אותו בניתוח כי היא תסבול מזה יותר מדי ואנחנו נצטרך להרדים אותה....ביום חמישי בבוקר ואבא שלי אפילו לא מרשה לי לבוא לקבירה!...
קיצר אני ממש מתבאס....
לעניין אחר כתבתי שני סיפורים לילדים יוצרים סרטים...אני אפרסם אותם ואני אשמח אם תגיבו לי, ביקורת משו...
המורה המושחת:
שמעון ואזה בן ה-46 הוא מורה בבי"ס תיכון "ענווה" בת"א שם הוא מלמד ספרות והבעה. אך היום הוא לא היה מורה - זה היה היום האחרון לחופש הגדול ושמעון יצא עם בנו בן ה-12, מייקל, למרכז דיזינגוף כדי לבלות יחד את היום האחרון של חופשת הקיץ והיום לפני שמייקל יעבור לבית ספרו החדש, ויתחיל את החטיבה. על זה הם דיברו כשדעתו של שמעון הוסחה לפתע לשמע קול צחוק מוכר. הוא סובב את ראשו והבחין ברותם חביבה, יושבת על ברכיו של יותם, שכנראה הפך לחברה במהלך הקיץ, שכן הם נראו ממש קרובים. מסביבם ישבו כל חבריהם מהשכבה, שעולים השנה לכיתה י"א. זכרונותיו משנה שערה היו מלאים בה, ברותם, שיופיה ורוחה הסוערת סובבו את ראשם של הרבה תלמידים, וכן, את ראשו. מעולם לא הצליח להתרכז כראוי בשיעור כשהייתה שם.
באותו רגע החליט, חד משמעית, לפעול השנה, זה חייב להיות בחשאיות, כמובן, הוא הרי לא רוצה לאבד את עבודתו, ויחסים אינטימיים עם תלמידה לא רק שיגרמו לכך אלא גם ימנעו ממנו להשיג עבודה בכל מקום אחר.
ה-1 לספטמבר הגיע. היום הראשון ללימודים, ניחוח ביה"ס ביום הראשון ללימודים ששמעון היה רגיל אליו, ניחוח של קיץ שקרוב לסופו, של אוויר נקי ממש שניה לפני שמזהמים אותו, לא היה שם. במקומו היה ריח של ביוב. מסתבר שבמהלך חופשת הקיץ היו לבית הספר בעיות של צנרת, ועדיין לא הספיקו לתקן אותה. באותו היום בשעה הרביעית היה לשמעון שיעור עם י"א 3, הכיתה של רותם. זכרונותיו משנה שעברה שוב עלו במוחו, הוא ידע שזה לא בסדר, אך הוא לא יכול היה להתנגד לרצונותיו יותר. השבוע הראשון שלו עבר בסדר, השיעורים התנהלו כרגיל, ככל שנה, ובשעותיו החופשיות חשב שמעון כיצד יפעל בנוגע ל...סטייה שלו.
ביום רביעי, בשעה החופשית שלו, הוא עלה על זה! הוא ידע כעת כיצד יפעל, אך צריך לחכות לעיתוי המתאים...
הוא החליט לחכות עד שיצטברו לרותם מספיק הערות בתיק האישי שלה, ובהיותה רותם, ידע שזה לא יקח הרבה זמן. ברגע שיהיו מספיק הערות, יזמן אותה לשיחה פרטית ואז יפעל.
ביום ראשון, כחודשיים לאחר תחילת הלימודים, בעוד רוב הילדים נרדמים על כסאותיהם,העביר שמעון הרצאה על עוד נושא כלשהו בספרות, כששמע את הזמזום הקלוש שהצביע על שיחה אישית.
רותם! הייתה זו הפעם לה חיכה ובעודו מוסיף הערה לתיקה האישי אמר לה להישאר לאחר השיעור לשיחה.
קולותיהם של התלמידים, שהתעוררו לשמע דבר מה מעניין בכיתה, נשמעו ברקע, לועגים לרותם על ש'חטפה' מהמורה.
לאחר השיעור ניצבה רותם לפני שמעון, ואילו הוא החל לדבר על מצבה בכיתה ועל כך שזה לא יראה טוב בתעודה שלה, עליה לתפוס את עצמה בידיים! רותם הנהנה והסכימה לדבריו של שמעון בחוסר הקשבה, במחשבה שאולי עוד תצליח להספיק לדקה האחרונה של ההפסקה. כאשר שמעון סיים הוא אמר לרותם שהיא יכולה ללכת, הוא ליווה אותה אל הדלת, ואז, הניח בעדינות את ידו על כפתה של רותם כשפניו מופנות אליה. הוא החליק את ידו באיטיות אל גבה של רותם, קירב אותה אליו, אל פניו, וכמעט זה קרה, הוא כמעט ונישק אותה. אך רותם קלטה מה קורה והתרחקה במהירות, זריזה ממנו, הצליחה להתחמק מנשיקה. היא עמדה שם למשך כמה שניות, דמעות בצבצו בעיניה וכשצלצל הפעמון המעיד על סיום ההפסקה היא יצאה מהכיתה בריצה.
רק אז, כשהיא יצאה בוכייה מהכיתה לצליל הפעמון של סוף ההפסקה, קלט שמעון מה הוא עשה הרגע, קלט את גודל הטראומה שהוא גרם לה...
כעבור כמה ימים צלצל פעמון הדלת בבית משפחת ואזה, רינה , אמו של מייקל אמרה לו לפתוח את הדלת, כעבור כדקה נשמע קולו, צועק, "אבא! זה בשבילך!". שמעון התחיל ללכת לכיוון הדלת, וחשב, מי זה יכול להיות? הרי הוא לא מצפה לאף אחד! כשהגיע אל הדלת הוא ראה אותם, זה שוטר, מחפש אותו. הוא ידע מה יקרה מכאן ואלך. בחצי חיוך הוא פצה את פיו ואמר "אפשר לעזור לך אדוני השוטר?"
...
שעת המוות:07:45
זה היה אמצע הלילה בטיול השנתי של כיתה ו'. הילדים היו כעת בחדריהם באכסניה ברמת הגולן. בי"ס "גלונים" לא היה ביה"ס היחידי באכסניה, גם בתי ספר אחרים, שיצאו לטיולים שנתיים, היו שם.
רועי ישן כשזה קרה, הוא חלם על הים,הוא תמיד אהב את הים. בחלומו ישב על כסא נוח ואכל גלידה. פתאום שמע פיצוץ, מעיין רעם עמום שבקושי הפריע לו. כדקה לאחר מכן הוא שמע את חברו דן קורא לו, "רועי! רועי תתעורר!!" רועי התעורר לאט, בקושי פוקח את עיניו.
"רועי! קום כבר! מהר! קרה משהו!" הוא שמע את דן צועק, "היה פיצוץ ולא יודעים מה זה עדיין! צילה בודקת נוכחות עכשיו! צריך לזוז! בוא כבר!". שניהם הלכו לעבר מגורי המורים וההורים המלווים, ושם פגשו את כל הכיתה.
"אבי?"
"פה",
"דנה?"
"פה"
צילה, מחנכת הכיתה שלהם, בדקה נוכחות.
"דן?"
"פה" ענה דן,
"רועי?"
"אני כאן!" ענה רועי.
היו התלחשויות בין חברי הכיתה. חלק אמרו שהיה פיגוע, חלק אמרו שהיתה רעידת אדמה, חלק בכלל אמרו שסתם איזה שולחן נפל וזה עשה רעש חזק. אבל האמת היא שאף אחד מהם לא באמת ידע מה קרה. כולם פנו אל צילה. "כן, כן, אני מבינה. אוקי להתראות. בי." צילה ניתקה את השיחה בטלפון הנייד שלה ואמרה לתלמידיה "ילדים, אני רוצה שכולכם תשארו בחדר הזה ולא תזוזו מפה! אתם מבינים?! גילי לא נמצאת פה ואני הולכת לחפש אותה." הם לא הבינו. הילדים דרשו תשובות, ולא נתנו לה ללכת בלי שתתן אותם.
מה קרה? מה היה הרעש הזה? אך לרועי כל זה כמעט ולא הזיז. ברגע ששמע שגילי נעלמה כל שהיה חשוב לו זה שתימצא, בריאה ושלמה. היא הייתה חברתו הראשונה והוא פחד שקרה לה משהו.
צילה אמרה להם שכנראה התפוצצה מכונית תופת באזור האכסניה, אבל זה לא בטוח! היא הוסיפה גם שצריך למצוא את גילה ולהביא את כולם למקום בטוח.
היא ניגשה אל רועי ושאלה אותו אם הוא יודע איפה יכולה גילי להיות.
רועי ענה בציניות "אהה אולי בחדר שלה? במקרה?!"
"יפה רועי! רעיון טוב! ידעתי שתוכל לעזור לנו!" ענתה צילה.
רועי גלגל את עיניו והלך עם צילה לחדרה של גילי. כשנכנסו לחדר ראו את גילי מעולפת על רצפת החדר. הפיגוע היה קרוב יחסית לחדרה של גילי, ושותפותיה לחדר, שנבהלו מהפיצוץ, ברחו בבהלה החוצה ולא שמו לב שגילי אינה איתן.
הם קראו לחובש ובזמן שהוא בדק אותה קראו לאמבולנס שיבוא ויקח אותה לבית החולים.
רועי, לאחר מאמצים רבים, הצליח לשכנע את צילה לקחת אותו איתה לבית חולים, וכך קרה שבשעה 2 בלילה, כאשר נכנסו הוריה של גילי בבהלה לחדר ישב רועי ליד צילה ושמע כיצד עדכנה אותם בכל מה שידעה. מאז לא אמרו מילה, כל כך לחוצים היו כולם שלא יכלו להוציא אף הגה מהפה. לאחר 5 שעות של המתנה, ב-7 בבוקר, יצא אליהם הרופא של גילי ,דוקטור אריה גולדשיט, והודיע שהיא הועברה לחדר התאוששות
"לגילי היה דימום מוחי, אך הצלחנו להוציא אותה מכלל סכנה, אני מקווה שהיא תחלים במהירות".
הוריה של גילי הודו לדוקטור בהתרגשות, כשהגיעה אליהם בריצה אחות ולחשה דבר מה באזניו של הדוקטור. הוא נפנה בריצה לחדרה של גילי והשאיר את האחות להסביר שחלה הרעה במצבה של גילי ושהוא הלך לנסות ולהציל את חייה. רועי הלך אחריו עד לדלת החדר ושם שמע את הרופאים נאבקים על חייה, שמע את הצליל הקר, שהודיע שלחולה אין פעימות לב, שהחולה, מת, שבעצם גילי, מתה. ואז, את המילים המכאיבות, המחרידות:
"שעת המוות 07:45"
אם חשבתם שזה באמת כל כך טוב[מן הסתם...] אל תחשבו אפילו על לנסות לשלוח את הסיפור כשלכם או משהו כזה כי כבר נסגר החלון הזה. היה אפשר לשלוח מה-25.12 עד ל-18.1 והיום כבר ה-20.1 אזז....מאוחר מדי...
לילה טוב אל תשכחו שאני חתיך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
