אני מת לישון עכשיו אבל אני לא וצה לכתוב תפוסט מחר, כי אני הולך להתנדב בגן ואם אני אכתוב אותו היום אני אשן לפני שאני אהיה בגן וככה אני אצליח לשטוף את הדיכאון ממני בשינה ואז לא יהיה סיכוי להעביר משהו שלילי לילדים.
זאת פשוט השנה הכי חרא שהיתה לי אי פעם. אפילו כל השנים האלה ביסודי, כשהייתי בודד ובלי חברים בכלל, אפילו הן, היו יותר טובות. אני מוצא את עצמי מדרדר מיום ליום. ולמה השנים ההן היו יותר טובות אתם שואלים? כי למרות שהבדידות מחסלת אותך לאט לאט מבפנים, זה יותר קל להיות בודד מההתחלה מאשר להיות מוקף באנשים שטוב לך איתם ואז לאבד את כולם בבת אחת, או אפילו בהדרגה, כי אז - אתה יודע באמת מה אתה מפסיד.
אני הולך לשפוך פה תלב שלי עכשיו ואם מישו במצב רוח טוב כשהוא קורא אתזה אני אומר לכם מראש שלא תעזו להגיב לפוסט הזה.
אני פשוט מרגיש שכל החיים שלי מתפרקים. בתחילת השנה הכל היה מושלם. עוד הייתי בתקופה הכי טובה שלי עם נורית. כמעט אותו דבר גם עם מור, ואני אפילו לא מצליח להחליט עם מי היה לי יותר טוב אז, נורית או מור. אז עוד דיברתי לפעמים עם זהר. הכל היה מושלם. אפילו את בצפר אהבתי, אהבתי לבוא לבצפר, כל יום קמתי בבוקר בהרגשה נפלאה של איזה יום כייפי הולך להיות לי.
אך לא עוד. עכשיו, הכל התהפך, אני כבר בקושי אומר לזהר 'הי' במסדרון, כל פעם שאני נמצא ליד נורית אני רוצה פשוט לצרוח עליה ולומר לה 'פשוט תצאי לי מהחיים כבר!!' אני פשוט מרגיש כאילו היא לא רוצה אותי לידה, אם יש לי מצב רוח חרא היא אומרת לי שאני בלתי נסבל כשאני ככה כי אני כל הזמן מדבר בציניות מגעילה ודברים כאלה, אבל אם יש לי מצב רוח מעולה, היא אומרת לי שאני פשוט בלתי נסבל כי אני כולי נרגש ונמרץ ומדבר הרבה. תגידי לי? יש זמן שאני כן נסבל בעינייך? או שאני לא חלק מהבועה הקטנה שיצרת לעצמך@?#% לא, כי אם אני לא מספיק טוב בשבילך אז תגידי! ואם אני שואל אותך אם את רוצה לבוא אלי - אל תעני לי 'אממ לא יודעת מתי אני יכולה...' ואל תתני לי למנות את כל הימים של השבוע עד שאת סוף סוף מוצאת יום שאת כן יכולה לפנות לי מהלו"ז העמוס שלך ובסוף גם אז אנחנו לא נפגשים. אם את לא רוצה לראות אותי, לבוא אלי, או כל דבר - פשוט תגידי לי אתזה ב-פ-נ-י-ם-!
ומור, אני בקושי כבר מדבר איתה, והיא היתה באמת אחת מהאנשים שהיו הכי קרובים אלי. אבל לא, באו אנשים אחרים. ואני גם אפילו לא מצליח להבין אתזה, האם אני דוחף את עצמי החוצה בגלל שאני שונא את האנשים החדשים? או שאני נדחף החוצה, על ידי האנשים שאני הכי רוצה להיות בקרבתם? באמת אבל, שאין לי כל כך הרבה מה לומר על מור, אנחנו סתם מתרחקים, אבל זה כל כך כואב. כי כשאני איתה, מדבר איתה, אני מרגיש כאילו היא ממלאת לי את הלב באושר כל כך עצום שפשוט גורם לי להשתגע ולשנוא את עצמי אפילו יותר בגלל שאני מאושר! ואז כשאני שואל אותה אם היא רוצה להיפגש איתי מחוץ לבצפר, אף פעם אין לה זמן, פעם היא מקליטה שירים אצל דוד שלה, פעם יש לה גיטרה, עבודה לבצפר, עבודה, חוג. ואני פשוט תוהה לעצמי, מתוך ידיעה שאני בחיים שלי לא אקבל תשובה לזה, לא תשובה שאני יכול לסמוך עליה, להאמין לה, בין אם היא חיובית ובין אם היא שלילית.
ואמור להיות לי טיול לבצפר מחר. לא יותר מדי איכפת לי ברמת העיקרון לצאת אליו. גן חיות נשמע די נחמד, כי יש שמה ג'ירפות ופילים. אבל למרות שמסתבר שהיא כן הולכת, עד לפני כמה שא\עות חשבתי שהיא לא, נורית, והלכתי ואמרתי לאמא שלי, 'יש טיול אבל אני לא יכול לצאת, כי אין לי עם מי להיות, נורית לא יוצאת ואני לא רוצה להיות בודד במשך כל הטיול.' שלשום דיברתי על זה עם שני ההורים שלי. על זה שאין לי חברים. הם אמרו לי 'אתה באמת חושב שבתיכון כשתעבור בצפר זה ישתנה? שיהיו לך יותר חברים? שאתה כן תסתדר?' ומה אמרתי? לא. אני באמת לא חושב. אוי יופי, אני כבר מתחיל להרגיש תחנק הזה בגרון, אבל אני לא אבכה, למרות שאני רוצה, כי אני יודע שזה יעשה לי טוב, אבל אני לא מצליח, אני כבר כל השנה הזאתי עם כל הצרות שהיו לי שלא הצלחתי להתמודד איתן אני כל כך רציתי לבכות. אבל לא יכולתי. פשוט לא. הדמעות אינן יורדות. בכל מקרה, זה מה שמקבלים כשיש שני חברים, ידידות בעצם, שאתה מרגיש שהן לא רוצות אותך אפילו. כנראה באמת.
אני זוכר, יותר בתחילת השנה, כשאמרתי לעצמי שחתכתי, אבל בעצם לא, אני לא חתכתי, ולמה? כי פחדתי. אני פחדן. אני לא מסוגל פשוט להכניס את הפאקינג סכין הזאתי לתוך העור שלי! כי אני מפחד שזה יכאב? אולי. כי אני מפחד שיראו? אולי. אבל אולי אני צריך שיראו. אולי אני צריך שיראו ויחשבו שאני מטורף. ואז ישלחו אותי למוסד. ואני אתרחק מהחיים המסריחים האלה שיש לי. כל הזוהמה הזאתי פשוט דוחה אותי. אני מרגיש את הזוהמה ממלאת אותי, והכי מגעיל אותי זה האנשים האלה. האנשים שיש להם כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותם ושהם אוהבים ושהם כל כך חכמים ועם משפחות נהדרות ויש להם את כל האמצעים להיות מאושרים. אבל הם פשוט לא משתמשים בהם. הם וואנביז. וואנבי אימו? פריקים? דיכאוניים? וואטבר. אבל למה? כי זה באופנה? כי כככה החברים שלכם יחשבו שאת קולים!@?~% אז די. פשוט תפסיקו. זה לא באמת גורר הערצה. זה גורר רחמים. רחמים כל כך גדולים.
הא. וואלה, תראו אותי. אני יושב פה, מקשיב לאבא שלי נוחר, מת מעייפות, עם בחילה, עם סחרחורת, כאב ראש, כאב עיניים, משקפיים מטומטמים ובערך 0 חברים, אנשים שלא מהמשפחה, שאוהבים אותי, כולי מסכן...ואני - מרחם על אנשים. האם זו הגדולה שלי? החולשה שלי? זה כבר לא משנה.
הייתי היום אצל האופטיקאית ואני צריך ללכת עכשיו כמה ימים עם המשקפיים. בלי להוריד אותם בשביל לראות אם זה עוזר לי לכאבי ראש ולכאבי עיניים. אם כן אני כנראה אצטרך ללבוש אותם תמיד. לא יקרה. כנראה בגלל שאין לי הרבה זמן בשביל שזה יקרה. אני עומד למות בקרוב. הייתי עושה אתזה עכשיו אבל אני לא מעיז.
קיבלתי 37 במתמ'. וזה אחד הדברים הכי נוראיים בשבילי. מתמ' זה המקצוע שהכי חשוב לי בשביל הצלחה בחיים ואני רוצה לעבור בצפר בתיכון אבל עם ציונים כאלה? למה שיקבלו אותי? לא מסתכלים על העובדה שהציון שלי הוא XY במתמ' אבל רגע! הוא בהקבצה א"א - זה כמו 90 בהקבצה א'! לא! מסתכלים על מה הציון. ואירית המפגרת חושבת שהיא מנחמת אותי ואמורת לי שיש עוד מבחן!?@#% גם אם אני מקבל בו 100 מה שלא יקרה, אבל גם אם הוא יהיה 100 הממוצע שלי יהיה בערך 70 ואז הממוצע שנתי יהיה 80 בערך.. שזה נוראי בשבילי! אני כל כך רוצה לרדת הקבצה אבל אני לא מסוגל למה? כי זאת הודאה שאני לא מספיק טוב בשביל ההקבצה הזאתי. שאני לא מספיק חכם. שאני טיפש, וגם אם אני באמת טיפש או לא מספיק טוב או לא מספיק חכם - אני לא מוכן להודות בזה.
ותאמת? שהיחידה שיכולה להרגיע אותי - אבל באמת להרגיע אותי - זאת באפי, הכלבה שלי. כמה שזה פתטי@?#$^ והיא גם לא מתה עליי יותר מדי. טוב לא משנה. אני אחיה עם זה, או אולי אפילו יותר טוב - אני לא אחיה.
אמן.
בכל מקרה, נמאס לי. כולנו קלטנו שאני הייתי רוצה שזה יהיה המכתב התאבדות שלי, ומן הסתם לא רק אני רוצה בכך אז אני אפסיק כאן, אבל רק עוד דבר אחד קטן.
אם אני פגעתי פה במישהו/מישהי אני מצטער, באמת שכן, אבל אני גם לא רציתי לתת לכם את הכתובת של הבלוג. מה לעשות. בכל מקרה אני מצטער אבל בהחלט לא יותר מצטער מכמה שאני פוגע בעצמי וכמה שאנשים פוגעים בי. מור ונורית - בבקשה תעמידו פנים שלא קראתן אתת הפוסט אם קראתן. ואל תגיבו. תודה מראש, לילה טוב לכם, לילה רע לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
