Immerse Your Soul In Love

אז ככה. אני נוטלת באופן יום-יומי תרופה אנטי-אפילפטית העונה לשם טופמקס. אם רק תקלידו את האותיות הללו בגוגל, סביר שהוא יתקן אתכם ל״סטופמקס״ (מהמילה stupid).

התרופה היא עסקת חבילה, ואתה באות תופעות לוואי כל כך קשות, שהיא משבשת את איכות החיים בצורה דרמטית וקיצונית כל כך, שהנטילה משפיעה על כמעט כל רובד בחיים. הרובד הבין אישי, פסיכומטרי, מוטורי, פיזיולוגי ואפילו המישור הכלכלי, נפגעים בהיגע החומר הכימי למחזור הדם.

לצערי הרב מאד, אני לא מגזימה. הוכחות תוכלו למצוא בשפע באינטרנט או פשוט בעלון המתלווה לבקבוק הכדורים הזדוניים הללו. 

במישור הפסיכומטרי, הכדורים מעכבים את יכולת החשיבה ומאטים בצורה משמעותית את מהירות התגובה האינסטנקטיבית של המוח. מחקרים מוכיחים כי התרופה מורידה באופן משמעותי את יכולת התפקוד המוחי, למוח נדרש זמן רב מן הממוצע לפשט סיטואציות כל כך בנאליות.

הדבר הביא כמובן לחששות נוראיים שלי מהפסיכומטרי הממשמש ובא, הרי שזאת בדיוק הנקודה אותה בוחנים אותנו, חשיבה מחוץ לקופסא, מהירות תגובה, פישוט סיטואציות. האיזור במוח שנדפק לי, בקיצור. אה, ושכחתי לציין, הכדור פוגם גם משמעותית ביכולת הביטוי.

פעם הייתי כותבת כל כך הרבה, כל כך נהנית מהכתיבה, היא הייתה יוצאת לי כל כך בקלות, המוזה הייתה באה לי פשוט ככה ואיתה גם המילים פשוט נשפכות על גבי הדף. והיום, הקושי הזה בשליפת מידע חוסם אותי, קשה לי לבטא את עצמי ברמה חמורה, אנשים חושבים שאני ליטרלי מטומטת, אני מנסה להגיד משפט כל כך פשוט, ואין לי איך, אין לי את הכישורים לשלוף אותו בצורה מובנת, קשה לי לשלוף משפט, בין אם בכתב, ובין אם בעל פה.

זה גם מה שמאד מקשה עלי להעביר את המסר פה, בצורה משכנעת, שכן אין לי את אותה יכולת בסיסית לשליפת מידע מהמוח, שהייתה לי פעם.

אין לי את היכולת הבסיסית, ואין לי גם את יכולת הכתיבה שניחנתי בה, ובלב כבד אני מודה שהפסדתי אותה.  אז לא יהיה לי פסיכומטרי, כמו שהממוצע בגרויות שלי, לא אידיאלי, והכל בגלל, שנגזר עלי לטול את הכדור הזה. (ולא, אין אלטרנטיבה).

במישור הפזיולוגי, הכדור מעכב כניסת סוכרים לשרירים, מה שבאופן ישיר יגרום לעוויתות בשרירים, רעד, סימפטומים עצביים (תחושת נימול/שיתוק/ עקצוצים בשריר).

מלבד לאי הנוחות החברתית של ״למה לעזאזל הידיים שלה רועדות באמצע החיים?״, כמצויין לעיל, אין אנרגיה כיוון שאין מספיק סוכר בשרירים ולכן יש תחושת לאות תמידית, לפעמים מרגישים שאין יכולת פיזית, באמת ובתמים, לקום מהכסא כיוון שלשרירים אין מספיק אנרגיה לעשות זאת. ההרגשה היא חולשה כרונית ורעד.

ומכאן נובע- דווקא כשאני הכי צריכה כסף, אני לא יכולה להיות מלצרית. כי כשניסיתי להרים מגש, פשוט הפלתי אותו. לא צחוק- הידיים שלי חלשות מדי בשביל לאזן את המשקל שעליהן. ולא, לא מדובר פה באימוני כח שמהווים בעיה. כי הייתי עושה אן-אירובי בכיף לפני כן. אבל אי אפשר להרים מגש עם 12 קוקטיילים כששרירי הזרועות  פשוט רועדים.

אה כן, בנוסף הכדור גם מאד מרדים. לא כמו אקמול. אלא מרדים.

ומה עוד אירוני? את הכסף שאני צריכה מעבודה במלצרות, אני צריכה ללימודים (פסיכומטרי) שגם ככה הייתי נכשלת בו כישלון חרוץ, מאותה סיבה. 

עצוב לי, ואני ממשיכה להדחיק את זה כי אין לי ברירה.