בוקר. נשמע קולה דועך בגחלים.
האח כבה, האור גם הוא, היא נשארה חסרת אונים.
הדיאלוג האינסופי בין הברק לרעם נמשך
ולחישות הרוח לעלים לקחו איתן אותך.
טיפות שקופות, קטנות, זולגות על חלונה.
דרכן הכל שוב לא ברור, שומעים את הדממה.
כן, זהו חורף בשבילה.
גם קיץ, סתיו, אביב.
גשם יבש שוטף אותה,
אומנם יבש אבל מכאיב.
עוד חיים מתים, הכל שוב בגללה.
לא נותרו רגשות אשם ולא נותרה עוד מחילה.
כוכבים נופלים, מוטחים אל הרצפה.
חלומות שבורים נעלמים גם מתוך ראשה.
היא יושבת משחקת ברגליה הדקיקות,
כי כבר נמאס לה לדבר על שנמאס לה לחכות.
כן, זהו חורף בשבילה.
גם קיץ, סתיו, אביב.
גשם יבש שוטף אותה,
אומנם יבש אבל מכאיב.
היא נוגעת לא נוגעת בסיוט שלא נדם
ומבקשת נואשות שלא יחזיר אותה לשם.
עצים נעקרים מאדמה, נעקרים מהגיון.
כל זיכרונותיה שהיו, ירדו לטמיון.
בוקר. נשמע ציוץ מקן הציפורים.
היא מתייסרת, נבוכה אי שם בהרים.
כן, זהו חורף בשבילה.
גם קיץ, סתיו, אביב.
גשם יבש שוטף אותה,
אומנם יבש אבל מכאיב.
אומנם יבש אבל מרטיב.