חיים, זה כל הסיפור

בגיל 13 הלכתי להפגנה הראשונה שלי. בגיל 15 קיבלתי פעם ראשונה מכות מאנשי ימין. הפעם האחרונה נכון לעכשיו, הייתה בהפגנה הגדולה נגד המלחמה בשבת האחרונה בת"א. כן, אני סטודנט בספיר, אני גר בעוטף עזה, אני מקלל כל פעם שיש צבע אדום, וכן, אני מתנגד למלחמה בעזה.

ונכון שהנושא מורכב, ושחמאס הוא ארגון טרור שמחזיק את אזרחי עזה כבני ערובה, ונכון שירי הטילים על אזרחי ישראל הוא פשע ופגיעה באזרחים. אבל זה לא נכון להחזיק עם אחר בכיבוש. ואל תטעו-יצאנו מעזה אבל לא התנתקנו מעזה. מדינת ישראל נשארה עם היד על הברז של המים, החשמל, וכרגע גם המזון והתרופות. ועד שלא תהיה פה מדינה פלשתינית עצמאית, זה  כ-י-ב-ו-ש.  

אז למה בכל זאת אני יוצא מהבית כל פעם וצועד כמו מניאק ברחובות וחוטף קללות ויריקות ומדי פעם בעיטות ואגרופים, גם משוטרים אבל בעיקר מימנים? בייחוד בימי מלחמה שאז צריך להגיד תודה אם הפגנה של עשרת אלפים איש זוכה לשורה קטנה של אזכור ב"מבזקים" של אתרי האינטרנט. וגם שם, אלפי אנשים, ערבים יהודים ואתיאיסטים, זוכים לכינוי "ערבים וכמה פעילי שמאל" (אז מה אם זאת מדינה דמוקרטית, בזמן מלחמה כל אזרחי המדינה צריכים להיות מאוחדים בדעה אחת ולעמוד מאחורי הצבא שלנו, בחתירה אל "תמונת הניצחון". אגב, זה נקרא פאשיזם)

 אז למה? שמואל ברגמן במאמרו על תורת המוסר הגדיר את זה יפה: "הרצון הטוב איננו טוב על ידי מה שהוא גורם או מצליח לעשות...כי אם טוב הוא מכוח רצייתו בלבד"..."הרצון הוא מוסרי רק כשהוא עושה את מעשהו מתוך דרישת החוק המוסרי..." לכן, למרות הייאוש הסיזיפי של המאבק למען חיים נורמאליים לעם ישראל ולעם הפלשתיני, אמשיך לפעול. ולמי שחושב ש"הם לא רוצים שלום" - חפשו בגוגל את ארגון "לוחמים לשלום". ובפעם הבאה שאיזה גזען יצעק לי "לך לעזה", לא אהיה שמאלני נחנח, ואצעק לו חזרה "לך תפצח גרעינים במשחק של בית"ר ועזוב אותי באימש'ך". ושיהיה פה שקט כבר.