הדמיון זה ההתחלה להכל.

עד עכשיו הבלוג פתוח יום וחצי ותגובה אחת שבכלל לא קשורה למה שכתבתי.. [התגובה השנייה היא שלי.]

 אני מסיקה מזה שזה לא מעניין אף אחד, אפילו בבלוג האישי שלי יש יותר תגובות על הסיפור..

עכשיו, אני רוצה לשאול אתכם משהו [מבין הארבעה אנשים שהועילו בטובם להכנס בכלל לבלוג..ולא להגיב] האם אתם רוצים סיפור אחר?

הסיפור יהיה מבוסס בעיקר על מתח ואימה.. אל תדאגו הוא לא כזה מפחיד. כאילו, בעיקרון הרעיון זה מסרט שראיתי שנקרא 'השדים של איימי לי' אבל הוא קצת שונה..

הסיפור בכללי:

ילדה, שעדיין לא ממש החלטתי מה קורה לה כי עדיים לא התחלתי לכתוב, אבל בעיקרון משהו תוקף אותה, [כן אני אוהבת את המילה בעיקרון] וזה קורה בבית ספר והיא מפחדת לפעמים מכל מיני צללים של ילדים והעיקרון הוא שמשהו תוקף אותה והיא מאוד מאוד מפחדת ממנו.

אולי אתם לא ממש תתעניינו בכלליות המעפנה שכתבתי פה, אבל אם תרצו אני אוכל לפרסם את הפרק הראשון, ואני אוכל גם לפרסם את ההמשך של הסיפור שהתחלתי כבר, כי יש לי שלושה פרקים מוכנים כבר.

ודי נתקעתי איתו וכל הזמן יש לי את הרעיון של הסיפור שכתבתי עכשיו.. וזהו לנושא הזה.

עכשיו יש עוד דבר שרציתי לכתוב פה שזה בעצם סיפור קצרצר שכתבתי בזכות הבלוג שנקרא 'אתגרי כתיבה'

הנה קישור http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=557213

ורציתי לפרסם אותו כאן.

אז הנה

ליאה, הילדה הקטנה מהבית הנטוש, תמיד אהבה

לצייר, מאז ילדותה הייתה מציירת חתולים, ילדות קטנות ועוד דברים הקשורים לנושא בע"ח והאדם.

יום אחד לליאה עלה רעיון במוחה - לצייר חתול אפרפר משולב בחום עם קווים שחורים. היא הוציאה את העפרון והחלה לצייר, אך היום, הוא לא היה כמו כל יום, היום ליאה לא ידעה כיצד להתחיל כיוון שהמון דברים הטרידו אותה, אז היא החליטה לצאת קצת החוצה. בחוץ, כמה קילומטרים מהבקטה, היא מצאה חתול בדיוק כמו שתחננה לצייר ונבהלה. אחרי כחצי דקה ליאה נרגעה והחליטה ללתף את החתול, היא בדקה שהכל בסדר לפני, שהוא לא נושך ולא שורט, ואכן, החתול לא שורט ולא נושך. ליאה התפלאה ויחד עם זו נהנתה ממגה המשי של פרוותו הנעימה והרקה. היא הפילה את חפציה על הקרקע והתייחסה רק אליו. לפתע עלתה מחשבה בראשה - 'אולי אקח אותו לביתי, אף אחד לא ידע, אני אתפל בו ואגדל אותו עד שימות! הוא יהיה חברי הטוב, והיחד.' חשבה לעצמה. מיד אספה את חפציה והרימה את החתול על ידיה, ורצה לביתה. בבקטה הקטנה ליאה מזגה לו מים ובינתיים רצה למכולת לקנות אוכל בשבילו, כי הרי לא היה גור, אלא חתול גדול ויפה - ליאה חשבה לעצמה 'חתולים גדולים לא צריכים חלב חם כמו תינוקות' אמרה לחתול כי מיד תחזור נשקה לו ולתפה אותו ורצה למכולת.

כעבור חצי שעה לא חזרה, כעבור שעה לא חזרה, כעבור שעתיים לא חזרה... אחרי חמש שעות חזרה הילדה - בקושי עומדת על רגליה, פניה מלאות אפר, על ידיה ורגליה סמנים כחולים ואדומים, בגדיה קרועים ובכמה מקומות בגופה יש גם סריטות, מפיה נטפו טיפות דם ומעינייה דמעות, לבסוף נפלה בפתח דלת הכניסה לבקטה, בטיפת כוחה שנשארה לה כמה על ברכייה סגרה את דלת ביתה ונפלה חזרה, הפעם על בטנה, ידייה פרושות לצדדים וראשה מופנה לכיוון החתול. החתול הבין כי סובלת היא ובעודו מתחיל לילל רץ אליה ולקק אותה בפניה כדי לנקות את האפר מפניה ולנגב את דמעותיה. ליאה חייכה אליו ולחשה - "תודה". החתול החל לגרגר וליאה הבינה כי מודה לה בחזרה.

כעבור יומיים, שלושה של עזרה מלאה מחתולה האהוב, החלימה לגמרי ויכלה היא הפעם לתפל בחתול. הם היו החברים הכי טובים שקיימים והיא רק נהנתה מזמנה איתו. היא ציירה הרבה צייורים שלהם יחד או רק של החתול ומכרה אותם. כך השנים חלפו וליאה, ליאה לא הפכה עשירה, אבל מאושרת היא כן הייתה. והחתול, גם הוא. הם נהנו מכל רגע ורגע בחייהם הקצרים ולא היו זקוקים לשום דבר נוסף - רק אחד את השנייה.

ויש עוד תמונות... אתם מוזמנים לראות בבלוג [הקישור למעלה]

זהו להיום 3>