עשיתי פרק סופ סוף!!! תאמת ממש התגעגעתי לרשום וסופסוף יש לי זמן לעצמי!! אנצל אותו להמשיך לכתוב חח ואני ממש מקווה שתאהבו..יש לי כמה רעיונות מקווה שאעביר אותם לכתב כמה שיותר מהר.
ממש ממש תודה על הכל על התמיכה האהדה. בס"הכ אני כותבת בשבילכם =]
הפרק לא יצא עמוק במיוחד מן פרק שמתאר את הדברים לבנתיים. בהמשך ימשיכו הדרמות הבעיות והתזכורות על דברים שהיו פעם.
אז לפרק..
פרק 38
אבא: " מתוקה שכחת את השקית ממתקים. מה היית עושה בלי זה?" אמר וחייך אליי.
ביממה האחרונה הוא נהיה ממש חייכחני אלי. כאילו עבר איזה סוויץ' בראש שלו. רציתי להבין אבל חשבתי שזה לא הזמן המתאים.
אבל זרמתי. למרות הכל. הוא אבא שלי ואני אוהבת אותו המון.
אני :" כן." אמרתי וחייכתי אליו בחזרה. לא היה יותר מדי על מה לדבר. חשבתי על אמא. היא שם בארץ מחכה לי. החיוך התמלאה בעצב נסתר. התאמצתי להסתיר את הדמעות הקטנות בעניים. ההורים שלי התגרשו ועכשיו...עכשיו אני מבינה מה זה שאחד מהם חסר. שאין לך את הליטוף של אמא בלילה, את התמיכה והדאגה שכל כך חסרה. את ההגנה האבהית שאתה נמצא רחוק ממנו, מן שני חלקים שאינם יכולים להסתדר זה מבלי זה. זה קשה, ואני אתמודד. אין לי ברירה אחרת.
אבא:" תהני. אחכה לך לארוחת ערב מחר. אה וכמעט שכחתי! תעלי לחדר שלך..תסדרי את המיטה לפני שאת יוצאת."
אני :" אוקיי תודה." חייכתי חיוך מנומס ועליתי לחדר שלי בריצה ובמהירות כיוון שידעתי שאני כבר מאחרת. שנכנסתי להרים את השמיכה ראיתי חבילה קטנה שמונחת על מיטתי. פתחתי את החבילה במהרה תוך מבט זריז בשעון שבישר כי בעוד 10 דקות האוטובוסים יוצאים.
אני: "אהההההההה אבא תודה!!!" רצתי אליו מהר עם הקרטון של המצלמה החדשה שלי! 7.1 מגה פיקסל.
אבא:" הלא דבר" אמר בחיוך מרוצה ושבע רצון.
חיבקתי אותו חזק.
אני :" ממש תודה! באמת! אין לך מושג כמה אני אוהבת את זה!" ואוו! לזה לא ציפיתי!.
תמיד אומרים שכשההורים מתגרשים ההורים מתחילים לפנק את ילדיהם כדי לפצות אותם. תמיד שנאתי לשמוע את זה, ועכשיו..עכשיו כמעט כל דבר אני מפרשת לזה שהם רוצים שארגיש טוב, שאפוצה.
לא. הם עדיין ההורים שלי למרות הכל והם יעשו הכל בשבילי כמו שאני בשבילם. הם יחנכו אותי, יציבו לי גבולות ואני לא אהפוך לילדה קלת דעת.
הבטתי בשעון פעם נוספת 7:56. עוד 4 דקות. רצתי במהירות במדרגות נזהרת שלא ליפול. עברתי את מעבר החציה שלפתע ראיתי במכונית שמתקדמת מהר עבורי.
האור החזק שלה סינוור אותי. לא יכלתי לראות כלום. עם התיק הקטן שהחזקתי בידי כיסיתי את עניי והתפללתי שלא יקרה לי כלום.
לאחר כמה מאיות השניה המכונית חרקה ואני מיהרתי לרוץ לעבר הצד השני של הכביש, מותחת את חולצתי ומסדרת את שערי הפרוע. "you are crazy?!" שמעתי את הנהג קורא לי בעצבנות בשעה שכנראה מיהר לעבודתו. בית הספר באמת היה קרוב לביתי החדש ועכשיו הודתי על כך מאוד.
ראיתי במרחק 100 מטר את התלמידים של הכיתה עולים לאוטובוס אחד אחד.
'אם זה היה מבחן בריצה הייתי מקבלת 100'! התלוצצתי עם עצמי שהבנתי שאני רצה עם תיקים שק שינה ומזוודונת קטנה כחולה שנסחבה אחריי לאורך הרחוב.
איתי:" לוי עודד?"
לירון :" כאן!"
איתי:" כהן חן?..כהן חן?!" חזר שנית.
אני :" כאן!" אמרתי לפתע כשבלמתי את עצמי והבנתי שקוראים את שמי למראה הקולות הצוחקים.
איתי:" יש לך מזל.."
איתי :" מג'רסו איתן?" איתי המשיך בהקראת השמות ונעמה רצה אליי במהרה.
נעמה:" מה-עבר-עלייך!?"
אני :" את חושבת להמשיך להסתכל עליי או אולי לעזור לי קצת?!"
נעמה:" טוב תרגעי תרגעי!" נעמה לקחה מידי את המזוודה הקטנה ואני הכנסתי את השק שינה לאוטובוס.
לאחר שסיימנו להכניס את הדברים לתא המטען עלינו לאוטובוס אני ונעמה והתיישבנו ספסל לפני הספסל האחורי בו עודד דביר שקד יובל ועוד ילד שנראה דווקא טוב, שלא הספקתי להכיר.
סוף סוף לשבת. חיבקתי את רגליי לכסא ונשמתי לרווחה.
איזה בוקר מתיש.
נעמה:" אז עכשיו אולי תדברי סוף סוף!?"
אני:" לא מספיק שלא התעוררתי בזמן, הסתבר ששכחתי לארוז אתמול כמה דברים! היום כמעט ולא מצאתי להם מקום בסופו של דבר לקחתי תיק נוסף בבוקר שניה לפני שאני יוצאת אני נשלחת לסדר את החדר שלי מוצאת מצלמה חדשה יורדת במהירות במדרגות רצה בכבישים כמעט דורסים אותי אני נמצאת בין חיים למוות שאני מבינה שאני קיימת אני רצה לעבר האוטובוסים לקול הצוחקים של הכיתה שרואים ילדה שרצה עם אלף!! תיקים ודברים שזזים ונופלים מכל צד אפשרי אני מגיעה ומסתבר לי שאם הייתי פה ולו דקה מאוחר יותר לא הייתי יוצאת לטיול!" אמרתי בסופו של דבר בנשימה אחת.
דביר:" עכשיו תנשמי.." העלתי את ראשי וראיתי את דביר שהרים את ראשו לעבר הספסל שלנו והאזין לשיחתנו.
אני :" תודה על התזכורת. " החזרתי בזלזול.
נעמה:" מצלמה?!?!?!?!"
דביר:" משתגידי..” אמר מיואש וחזר למקומו להמשיך לשחק בשטויות שלו עם שקד.
נעמה:" מה הקטע שלך אל תדברי אליו ככה.."
הבטתי בנעמה בפליאה והיא הסתובבה לכיוונה.
איתי התחיל לדבר במיקרופון ובזה דרמת הבוקר נחתמה.
...:" זה נגמר!"
...:" אתם לא יכולים לעשות לי את זה! אני שילמתי כל מה שרק רציתם!! אתם פשוט לא יכולים"
...:" מי אתה.....שתגיד לנו........מה-מותר ומה-אסור?" ענו לאדם המעורר רחמים שהיה מולם בקול מזלזל.
התעוררתי באיטיות ושמתי לב שכמעט רוב הילדים באוטובוס רדומים.
הזזתי את נעמה באיטיות מעליי והתמתחתי כדי לשחרר את הגוף שנתפס לי מהשינה הלא נוחה.
...:" היי..קמת."
הבטתי בדביר שהיה עם אזנויות ושם לב שאני הילדה היחידה שערה באוטובוס.
אני :" כן ואין לי כוח אלייך עכשיו אז .."
דביר:" אפשר לשאול אותך שאלה?"
אני :" תאמת...לא"
דביר:" מה הקטע שלך?"
אני:" בשביל מה אתה שואל אם אתה במילא לא מתייחס לתשובה?"
דביר:" רציני אני לא מבין מה הקטע שלך "
אני :" שום קטע פשוט..עזוב מה זאת השיחה הזאת עכשיו"
היחס הקר שלי פגע בו, הדבר האחרון שהייתי צריכה זה להכניס עוד אנשים לרשימה שנפגעו מהיחס ומהטיפשות שלי.
דביר:" בואי נעשה כזה דבר.."
אני:" דבר.." החזרתי באדישות.
דביר:" כשמגיעים, מתמקמים בחדרים.."
אני:" נו.."
דביר:" ואז יש חצי שעה הפסקה לסדר את הדברים.."
אני:" כן כן אני יודעת את סדר היום אני לא טיפשה.."
דביר:" אני יודע...." אמר והפנה את ראשו לעבר החלון.
אני : " טוב..אמ...מה?"
דביר:" אז..אז בחצי שעה הפסקה אני רוצה..אני רוצה שתבואי.."
אני:" מה זאת אומרת לבוא..?" כבר לא הגבתי לדבריו באדישות, לא כל כך הבנתי לאן הוא חותר.
דביר:" סיבוב..להכיר את המקום.." אמר וחיוך מבויש עלה על פניו.
אני :" מה?" אמרתי וצחקתי לדבריו. 'מה את משחקת אותה טיפשה?!" אמרתי לעצמי.
דביר:" סתם נו..התחלנו ברגל שמאל."
אני :" כן.." המשכתי את השיחה המבויישת שלנו..
דביר:" אז..אז איזה שירים יש לך בMP4? " דביר ניסה להעביר את נושא השיחה.
אני :" אממ..כל מיני בעיקר סימפל פלאן אבריל לוין וכל מני יפים. האמתי שלא חסר פה סגנונות יש פה קצת מהכל."
דביר:" משהו מהארץ גם יש פה?" אמר כשחיוך אמיתי עלה על פניו.
אני :" בטח ירושליים של זהב מככב אצלי אה ואם אתה רוצה יש לי גם את גן השקמים אני מתה עליו!" אמרתי לו בנימה צינית.
...:" ואוו! אתם מדברים בלי לריב!!" שמתי לב לנעמה שהרגע קמה.
דביר:" ראית מה זה?"
נעמה:" כן סופסוף! אז יאללה מה אתם מספרים? שתפו.."
דביר:" סתם היא מספרת לי על הרמיקס החדש של ירושליים של זהב..אחד היפים..באמת" דביר הסתכל עליי וקרץ לי.
נעמה:" על ה-מה?"
אני :" עזבי עזבי."
נעמה:" עזבתי.." אמרה נעמה והביטה בנו כלא מבינה מאיפה נחתנו. "אז מתי מגיעים?"
דביר הביט בשעון והשיב.." אממ..משהו כמו חצי שעה.."
אני : " עוד רבע שעה כבר עד שקראת מה השעה!" אמרתי בחיוך וממש לא בנימה תקיפה בניגוד לתמיד.
דביר:" תנסי את לקרוא שעון מחוגים שסבא וסבתא קנו לך!"
נעמה:" כן כן" אמרה וכולנו צחקנו "גם לי יש שעון מחוגים! אני בחיים לא אבין איך קוראים אותו! לוקח לי שעה לחשב איפה המחוג הקטן ואיפה הגדול!"
אני:" כן ועד שהבנת כבר שכחת מה מהם זה הדקות ומה השעות.."
אפשר להגיד שבהמשך השיחה השתגענו וצחקנו בקולי קולות. אמרנו שטויות והתחלנו לשיר.
לאחר שהערנו את כל האוטובוס הוא התחלק לשניים. אלה שהצטרפו לשטויות שלנו ואלה שהיו עצבנים על זה שהפרענו להם לישון. נו טוב, בעיה שלהם.
הרגשתי איך תקופה חדשה מתחילה. לא רציתי לחשוב יותר מדיי. או שלא רציתי לחשוב בכלל.
החלטתי לזרום, לשמוח. אחרי הכל. גם לי מותר לחייך.
נעמה:" תגידי!!!!!!!!!!!?" צעקה עלי נעמה בעצבים.
אני :" מה?!" אמרתי כלא מבינה בפליאה.
דביר הביט בנו וחיכה להמשך.
נעמה:" בשביל מה קנו לך מצלמה?!"
אני :" אההה הלחצת אותי!!" צעקתי עליה בחזרה.
הוצאתי את המצלמה והתחלנו להצטלם שלושתנו. לאחר כמה דקות גם יובל שקד איתן מתן וכל השאר הצטרפו אלינו. עשינו תמונות ממש מצחיקות ולאחר מכן הלכנו לצלם את אלה שישנים.
עכשיו אני מודה בזה, נהנתי!.
איתי : " אז הנה המפתח שלכן ושלכם בנים ובואו קחו מי שעוד לא קיבל." צעק איתי לילדי הכיתה שהתחלקו לקבוצות.
איתי:" אני מזכיר, ב 11:15 בלי איחורים אתם פה! אנחנו לא מתעסקים עם איחורים, מי שמאחר על אוטובוס חזרה אתם יודעים."
...:" מה עם המחשבים הניידים?" שאל אחד מתלמידי הכיתה.
איתי:" טוב ששאלת, עליכם להביא אותם כמובן שאין פה אינטרנט אז על תנסו אני מחוץ לגבולות העיר אבל כן עליכם לכתוב את מהלכי השיעורים ואת כל מה שתראו ותתנסו, על תשכחו את העבודה החשובה שעליכם להגיש."
אני :" אל תדאג לא שכחנו.."
איתי:" כן, אז קדימה יש לכם 27 דקות בדיוק בזבזתי לכם3 דקות.."
דביר:" אתה חייב לנו.."
איתי:" מה שאתה רוצה רק באמת! אני מזכיר בלי איחורים.." אמר לחמשת הילדים שנשארו להקשיב לדבריו בניגוד לאחרים שרצו במהירות לחדרים.
נעמה פתחה את החדר בהתלהבות. היינו היא שקד יובל ואני בחדר.
יובל:" אני כל כך עייפה!"
נעמה:" את ישנת כל הנסיעה!"
יובל צנחה על מיטתה.
יובל" יאיי איזה כיף! כמה שטויות הולכות להיות בלילה."
שקד:" אל תתכני על זה כל כך..זה לא טיול שנתי פה ונראלי שאיתי יתעצבן עם נעשה באלגן"
נעמה:" אוי אל תהיי כבדה."
הנחתי את המזוודה ליד המיטה שלי והלכתי לכיוון החדר.
נעמה:" לאן זה ? את לא מסדרת את הדברים..?"
אני:" אמ לא...אני..אני..אני אלך פה לסיבוב קצר..את יודעת.. אוויר צח לחשוב וכאלה"
נעמה:" הכל בסדר? את רוצה שאבוא איתך.."
אני:" לא זה בסדר אני ..באמת שאני מעדיפה להיות לבד.." שיקרתי. אבל לא הייתי לי ברירה. לא יכולתי להגיד לה שדביר ביקש שנדבר. באיזשהו מקום ידעתי שהיא תפגע.
יצאתי לעבר הדשא וראיתי את דביר נשען על אחד הקירות של המגורים.
דביר:" חשבתי שכבר לא תבואי.."
חייכתי במבוכה והלכנו לעבר השבילים שבאכסנייה בה היינו.
דביר: " אז מה..?"
צחקתי והשבתי בנימוס.." סתם כלום, אממ באמת התחלנו ברגל שמאל אבל זה לא הייתה רק אשמתי!" מיהרתי להגן על עצמי.
דביר:" כן אני יודע.. לא תמיד יודעים מה להגיד שרואים נערות יפות חדשות ובמיוחד בידיעה שהם הולכות ללמוד איתך בתקופה הקרובה." דביר הרים מעיניי את שערישעף הרוח לעבר פני.
חייכתי במבוכה.
דביר:" אז..מה כל הקטע הזה של הטיסה לארץ? מה..מה קרה?" שאל בהיסוס כאילו אסור היה לו לשאול.
אני:" אממ תאמת שאני מעדיפה לא להכנס לזה כל כך.." עיקמתי את פניי.
דביר:" מה שתרצי..אבל אם את צריכה משהו..את יודעת כבר."
אני:" כן..תודה" חייכתי אליו.
דביר:" מאיפה את בארץ?"
אני:" ראשון לציון..אתה?"
דביר:" אה קרוב אליי..אני מחולון.."דביר הוריד את ראשו לריצפה.." איזה מוזר זה לשאול שאלה כזאת ביחס למקום שבו אנחנו נמצאים.."
אני:" כן אה.." השבתי בצחוק קטן ובעיקר מובך.
הבטתי בדביר שהביט בי גם. הרגשתי איך אנחנו בוחנים אחד את השני. כאילו עכשיו זה הפעם הראשונה שנפגשנו. הבטתי בו וראיתי בו מישהו שלא ראיתי עוד עכשיו. העניים התמימות שלו, לא אותן עניים רעות וציניות שראיתי עד עכשיו. לאחר כמה דקות דביר התקרב אליי באיטיות. הבטתי בשפתיו. הרוח פגעה בנו ושערי התעופף ברוח. ככל שהוא התקרב יותר כך פחדתי יותר. הרמתי את ידיי ודחפתי אותו לאחור.
אני:" אני מצטערת דביר..זה לא ילך..זה ..זה פשוט לא מתאים..אני מצטערת" קמתי והלכתי משם בהליכה מהירה תוך כדי שאני מהרהרת מה לעזאזל קרה שם.
דביר תפס בזרועותיי והסתובבתי אליו במהרה.
אני :" מה?" לקחתי נשימה ושאלתי.
דביר:" אני מצטער באמת! זה לא מה שרציתי, זה לא מה שהתכוונתי! אני באמת מצטער אני..אני לא יודע זה פשוט, כאילו הכל היה..הסיטואציה אני..הכל..את..שנינו עמדנו..ראינו..אני לא יודע מה עבר לי בראש אני ..אני מצטער באמת."
אני :" זה בסדר..עזוב..כבר שכחתי.." נרגעתי מהלחץ שתפס אותי והלכתי לעבר חדרי כדביר נשאר חסר אונים מאחריי..מתחרט על מה שעשה.
ואני..אני מקללת את עצמי בתור חברה. אני ידעתי שנעמה רוצה אותו והלכתי בכל זאת. לא יודעת למה פשוט הלכתי. העובדה שלא סיפרתי לה לאן אני הולכת הוכיחה הכל.
התחלתי להרגיש רע. חזרתי לחדר ופשטתי את חולצתי במהירות.
שקד:" איפה היית? מהר צריך כבר ללכת.."
אני :" כן אני יודעת" אמרתי תוך כדי שאני מחליפה בגדים במהירות אדירה. " את יודעת איפה נעמה?" אמרתי תוך כדי שאני שמה דאודורנט ומחזיקה עיפרון שחור ביד השניה.
שקד:" היא ויובל יצאו ואני נשארתי לחכות לך..מהר באמת שמאוחר"
לקחתי את התיק עם המחשב, פלאפון כסף אוכל ויצאנו אני ושקד לעבר כולם.
יובל:" או הנה הם.." אמרה יובל לנעמה.
אני :" היי.." חייכתי חיוך מאולץ ליובל ובעיקר לנעמה.
נעמה:" היי..החזירה לי בזלזול..
אני:" מה ..מה קרה?" שאלתי כמפחדת לשמוע את התשובה האמיתית. חשדתי מהי.
נעמה:" כלום..אני מתרגלת לזה שתוקעים לי סכין בגב" אמרה נעמה כשהיא מסובבת את ראשה לדביר שעמד ודיבר עם כמה מחבריו והחזירה את מבטה אליי."
אני:" אני..אני לא יודעת על מה את מדברת.." ידעתי טוב מאוד על מה שאני מדברת והמשכתי לשקר. הכנסתי את עצמי לבוץ יותר גדול ממה שכבר היה קיים.
נעמה:" אז כדאי שתחשבי טוב..."
היא הסתובבה ופנתה לעבר שקד ויובל שעזבו אותנו בתחילת השיחה.
התקדמתי אליהם במבט מושפל וספרתי את הדקות שכל זה יסתיים, ספרתי את הדקות להיות שוב מאושרת, לחזור לחיים נורמלים ורגילים, מבלי להסתבך בשקרים בבעיות, ספרתי את הדקות אבל מה שבאמת...הוא שלא ידעתי מתי הן נגמרות.
ועכשיו יש לי כמה שאלות.. אם אתם רוצים לשתף פעולה תשתפו (:
מי שרוצה שיספר בתגובות או ישלח לאימל -
לאיזה דמות הכי התחברתם? עם איזה סצנות מהסיפור הכי התחברתם?האם קרו לכם דברים דומים? מה הרגשתם? מה הסיפור מעלה לכם? מה באלכם לומר לשתף?
עם הפרק הבא אני אעלה את כל הסיפורים שלכם ואת כל הדברים שכתבתם אם באמת יהיו כאלה שישתפו פעולה וכמובן שהבלוג של כל אחד שיששתף יעלה פה (:
כמובן שאתם חופשיים לרשום מה שבאלכם רעיונות בקשות מענות הערות וכל מה שרק תרצו.
ממש ממש תודה על התגובות והכל=]
מקווה שאהבתם:]
אה ועוד 20 כניסות=========> 7000 (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
