הי אתה

אחרי שנים שלא כתבתי פה. החלטתי שאני ברגע נוסטלגי. ומדוע אני נוסטלגית?

כי פתאום שמתי לב שאחת התמונות שיש לי בבית במסגרת היא שלי ושלך. מהפעם הראשונה שטסנו יחד. התמונה הזו נמצאת באלבום שכולו רק הטיסה הזאת. עיינתי באלבום.

הבנתי שאני לא מסוגלת לראות את התמונות האלה בגלל כל האהבה שהשקענו אחד בשני. מדהים כמה שזה בולט בתמונות שאנחנו אוהבים. מאוד אוהבים. והיינו רק בני 16. הפחיד אותי שאני מרגישה שאני לא אוהב כך שוב לעולם. ועוד יותר כאב לי זה שאני ויתרתי על האהבה הזו. ויתרתי על כך נורא מהר אחרי שלוש שנים בגלל הסיבות הטיפשיות שלי. היום אני יודעת שרק אחרי שמאבדים מעריכים את מה שהיה בידיים. היתנהגתי בטיפשות.

אני שואלת את עצמי אם היום, לאחר כמעט שנה וחצי שאנחנו לא זוג, וכל אחד המשיך בחייו, האם לפעמים אני עולה במחשבות שלך? אני יודעת שפגעתי בך. שברתי לך את הלב. יש לי אלפי תירוצים למדוע היתנהגתי איך שהיתנהגתי. אך זה מה שהם. תירוצים.

אהבתי אותך גם כשניפרדנו. ולא יכולתי להיסתכל לך בעיניים. המצפון הרג אותי.

הלוואי ותסלח לי על כך אי פעם.

אני לא חושבת שאני אוהבת אותך עוד. רק מתחרטת ונושאת את האשמה בלב. אבל תמיד יהיה לך מקום בליבי. אך חבל שאני אינני מכירה אותך עוד.

שיהיה לך בהצלחה בחייך. ואני מקווה שיהיה לך רק טוב.

חבל שהמכתב הזה לעולם לא יגיע אליך. פשוט כי אין לי אומץ.