היה הייתה פעם כלבה. הכלבה הייתה מאוד אהובה על בעליה. מצחיקה ושמחה וכה צעירה.

היא נקנתה על ידי אמה של בעליה, הבעלים היתה ילדה. ילדה בת שלוש עשרה. בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות. שנתיים עברו, השנים האלה ביחד הסבו לשתיהן אושר גדול לבל יתואר...

הגיע גיל 15 של הילדה והיא התחילה לצאת עם בחור, שאותו הכירה בטיול עם הכלבים.

לבחור היה גם כן כלב, כלב חדש. הילדה והבחור התאהבו. הם היו בני אותו גיל ומאותה שכונה ולכן כששניהם לא היו בבית הספר הם בילו את כל הזמן שלהם ביחד. הם ישנו יחד, טילו יחד עם הכלבים שלהם, הכינו יחד שיעורים...

הכלבה הרגישה שהיא נשארה בצד, פעם הילדה הייתה ישנה איתה במיטה, היום הדלת סגורה והילדה לא פותחת גם אם הכלבה שורטת את הדלת, להפך הילדה כועסת עליה ומגרשת אותה.

איזה כיף ששאר בני המשפחה עדיין אוהבים את הכלבה.. אך הילדה גם אהבה ולא הפסיקה לעולם לאהוב, פשוט יש לה מישהו חדש בליבה. הכלבה קיבלה זאת בסופו של דבר...הכלבה הפכה להיות יותר עם אמה וסבתה של הילדה. (הן התגררו שלושתן יחד.)

הילדה גדלה והפכה להיות לנערה בת 18. וכאן נערה בת 18 מתגייסת לשרת את מדינתנו הקטנה.

הילדה התגייסה וסבתה הזקינה פתאום ומאוד במהירות אך הילדה הייתה רק פעם בשבועיים בבית. האם טיפלה בסבתא ככל שיכלה אך לאחר שלושה חודשים לגיוסה של הילדה, הסבתא נפטרה...

הכלבה שקיבלה מצב חדש בו גם הילדה לא נמצאת אף פעם בבית וגם הסבתא לא נמצאת ניסתה לבלות עם האם אך היא התחילה לעבוד מחוץ לבית. וכך הכלבה נשארה לבדה.

בהמשך אותה השנה הילדה נפרדה מהבחור כי היא סבלה משיברון לב על סבתה שהלכה כה בפתאומיות וכי היא הרגישה כה בודדה בתפקידה החדש והרחוק מהבית. (הילדה חושבת כי גם הכלבה חשה שיברון לב ולבד בעולם כי כולם נטשוה.)

יום אחד כשהילדה הייתה בבית לסוף השבוע, הם יצאו לטייל ובאמצע חדר המדרגות הכלבה קיבלה התקף אפילפטי. הילדה נלחצה, התחילה לקרוא לעזרה, לקחה את כלבתה האהובה הבייתה, קראה לאמה. ההתקף עבר תוך כמה שניות, הן עלו על מונית ונסעו לרופא הכלבה. הרופא לא הבין מה קרה כי לאחר ההתקף הכל היה בסדר...

ההתקפים חזרו והילדה הייתה בבסיס. אמה של הילדה טיפלה בכלבה ככל שהיה ניתן. בבית החולים הוטרינרי נאמר שזהי דלקת במוח, דבר תורשתי אצל כלבים מסוגה. האם שלמה הון לטיפול הכלבה.בטיפול ניתנו כדורים שבסוף החלישו את גופה של הכלבה.

האם והילדה חשבו שחל שיפור בכלבה מאז ההתקף הראשון ושמחו שהטיפול עובד.

באחד מסופי השבוע שהילדה הייתה בביתה, האם יצאה לטיול והכלבה קיבלה התקף נוסף. התקף כה חמור שהוא נמשך שעות (לפחות כך נדמה כרגע לילדה).

האם חזרה הביתה, הילדה התקשרה לחברתה שבמקרה הייתה בסביבה עם רכב, הכלבה עדיין הייתה עם התקף, הם התקשרו לרופא ואמרו שזה הסוף.

החברה לקחה רק את הילדה לרופא (האם סירבה לבוא עימן) כאשר הכלבה הייתה עדין בהתקף, הן הגיעו לרופא, הרופא השכיב את הכלבה על השולחן וביקש מהילדה להחזיק את הכלבה בגלל הרעידות. הרופא הכניס את המחט לרגלה של הכלבה ובשלוש שניות הכל נגמר. הכלבה ננראתה ישנה ללא תזוזה. הן קברו את הכלבה כאשר האם כאן כבר הצטרפה. מיררו בבכי וחזרו הביתה. לעיתים הן עוד נזכרות בכלבה.

הילדה היום בת 21. שלוש שנים עברו. אך הכל מרגיש כאילו רק אתמול קרה.

הילדה מאוד מתגעגעת... אך כמו שכולם יודעים, לרוב מעריכים דברים\אנשים לאחר שכבר אין אותם בחייהם ורק הזיכרונות והתמונות נשארות.

הילדה מאוד מצטערת על התנהגותה האנוכית בגיל העשרה אך יודעת שזה אינו מן הנמנע בגילה ההוא.

תודה לך כלבתי האהובה שסבלת אותי כך ושאהבת למרות הכל.

שלך... הילדה...