אוו מתוקות סורי שחיכיתן הרבה. היה לי שבוע ראשון עמוס, לפני זה הייתי בטורקיה ו... נו לא צריך להמשיך להסביר.

תהנו ותגיבו!!

פרק 3

ישבנו ארבעתינו – אני, ביל, גוסטב וגיאורג בשולחן שלנו בארוחת בוקר. לקחתי לעצמי קורנפלקס כי לא הייתי ממש רעב. כמה זמן אחרינו ראיתי את האנטי העצבנית והיפה נכנסת לחדר אוכל עם ילד קטן שדי דמה לה, הוא נראה בסביבות גיל שש או שבע והיה לו אותו גוון בלונד כהה שהיה לה, וגם עיניים חתוליות. הם התיישבו בשולחן מולנו. ניסיתי לתפוס את המבט שלה והצלחתי.
סימנתי להם עם היד לבוא לשבת איתנו. "לא" היא הנידה בראשה. אמרתי שוב שהם יבואו, היא שוב אמרה לא, הכל בלי מילים. בסופו של דבר היא סחבה את אחיה ביד אחריה לשולחן שלנו. "מה אתה רוצה?" היא שאלה.
"שתשבו איתנו" גייסתי את החיוך הכי מתוק שלי. היא לא החזירה חיוך, כולם מסביבי נעצו בה מבטים.
"למה שנשב איתכם? אנחנו לא מכירים אתכם" היא דיברה ברבים. זאת אומרת, היא צמודה לאחיה בן השש.
"כדי שנכיר? אל תתווכחי, תביאו את הצלחות שלכם" אמרתי והפעם הצלחתי לשכנע אותה. בזמן שהיא גררה את אחיה אחריה ביל אמר לי "זה מעשה טיפשי"
וגיאורג הוסיף "אני רוצה לאכול בשקט בלי להיות בייביסיטר"
"גיאורג. ביל. הוא נראה ילד מאוד גדול, הוא לא צריך בייביסיטר. ואם כן, אז יש לו את אחותו. עכשיו תהיו נחמדים, הם באים. ואל תדברו. רק אני מדבר" אמרתי וחייכתי כשהאחים האנונימיים התיישבו מולי ומול גיאורג, היא ליד גוסטב והוא צמוד אליה.
"אז.. איך קוראים לך?" הפניתי את השאלה אליה.
"נדיה." נדיה נדיה, אולי היא פולניה. "וזה בן," היא דיברה על אחיה אני חושב. זה לא שהיה שם מישהו אחר שאני לא יודע איך קוראים לו. שלחתי אליו מבט אבל הוא לא הסתכל עלי, אלא על ביל.
"אני טום, ואלה גיאורג, גוסטב, וביל אחי," הצגתי בפניהם אותם וביל עשה פרצוף מפחיד לבן, אז הוא הפסיק לבהות בו.
"בת כמה את?"
"שש עשרה. ובן שש"
"את נראית הרבה יותר מזה" גיאורג אמר. חשבתי שהבהרתי את הנקודה בקשר לזה שהם שותקים ואני מדבר, כנראה שלא. כי נראה לי ששוב פעם נדיה התחילה להתעצבן, היא עשתה בדיוק את אותו פרצוף של הסיגריות אתמול וכששפכתי עליה את האוכל. זה לא סימן טוב.
"כמה אני נראית לך? 20? 30?"
"בגיל שאפשר להתחיל" גיאורג הטיפש אמר, ואני רציתי לקבור את עצמי. נעצתי בו מבט מסוכן ונדיה עוד יותר ממני, ואז הוא אמר "רק צחקתי. את נראית שנתיים יותר מהגיל שלך. את שומעת טוקיו הוטל?" וככה יצא שגיאורג גנב לי את הפוקוס בכוונה להמשיך לדבר איתה.
"האמת שלא" היא ענתה. "למה?" גיאורג שאל. ראיתי שביל ממשיך לעשות פרצופים לבן ושבן עושה גם לו פרצופים.
"כי זה לא הטעם שלי." היא ענתה. אנטי נראה לי שהיא לא כי היא לא התחילה לשאול את ביל אם הוא הומו.
"בן, תפסיק לעשות פרצופים של מפגר ותתחיל לאכול" היא אמרה והוא הפסיק בצייתנות. נראה לי שהוא קצת פחד שהיא תתעצבן. רק נראה לי, כי בכל זאת, היא באמת היתה קצת מפחידה.
"איך הגעתם לפה?" הפעם ביל שאל. אם הייתי צריך לחלק את מי שנאמן לבקשותי ומי שלא לפי סדר, זה היה הולך ככה: 3. גיאורג. הוא אף פעם לא באמת מקשיב לי.
2. ביל. תמיד יש שלב שבו הוא נשבר ועושה מה שבא לו ולא מה שביקשתי.
אז המקום הראשון בתחרות החבר הכי נאמן הולך ל... גוסטב!
"אמא שלנו היתה צריכה את העבודה" היא אמרה ובן אמר מיד אחריה, "ההורים שלנו התגרשו" והיא אמרה לו "בן תהיה בשקט" והוא שתק.
"זה בסדר, אתם לא היחידים. גם ההורים שלנו גרושים" גיאורג אמר. "שלי לא," גוסטב שבר גם הוא את חוק השתיקה אבל זה כבר לא שינה הרבה.
"אפשר להעביר נושא?" היא אמרה ושוב לא נשמעה נחמדה. זו לא היתה בקשה, זו היתה פקודה, וכולנו צייתנו לה.
"טוב בן, עכשיו סיימת?" היא שאלה ולמרות שלא נראה לי שהוא סיים לאכול הוא אמר לה שכן. נראה לה שלא הרגשתי את הפקודה גם בשאלה התמימה הזו? היא החליטה שהוא סיים אז הולכים. וזה מה שקרה, הם הלכו אחרי זה.
"אני מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהיא עוינת." גיאורג אמר.
"בחיי, היא עוינת אפילו לאחיה! לאחיה!" ביל אמר והניד בראשו, תוך כדי ציקצוק בלשון.
"אל תחשוב שלא קלטתי שהתלהבת לעשות פרצופים לילד בן שש" ניסיתי לקטול את ביל והוא חייך כתשובה.
"היא לא עוינת... היא פשוט.. עצבנית בגלל גיאורג" ניסיתי להגן על כבודה האבוד בפניהם.
"היא היתה רעה גם אלייך טום אז איך אתה אומר כאלה דברים?" גיאורג המשיך בקרב. אני הייתי באופן מפתיע בצד של נדיה, והוא בצד שלי. ושלו.
"זה הגיוני שהיא תהיה עצבנית אם היא צריכה להתקע עם כולם פה חודשיים, כאילו שאין לה חיים. תחשבו שאלה החיים שלנו אבל ממש לא החיים שלה, אז תסלחו לה על זה. אתם פשוט צריכים לנסות עוד כמה פעמים עד שהיא תפתח" גוסטב אמר, סופסוף מישהו הציל אותי מהבור שגיאורג וביל חפרו. יש לו את מה שנקרא 'החכמה שבשתיקה'. אני חושב שאם הייתי צריך להגדיר את המודל שלי זה לא היה סולג'ה בוי, או יו הפנר,  אלא גוסטב. להיות חכם ולשתוק. לאסוף נתונים, לחבר אותם ביחד, ואז לומר משהו ממש חכם.
"אהא, מה שהוא אומר." הנהנתי ברוב חשיבות.

בערב היתה לנו הופעה ואחריה החלטנו ארבעתנו לראות סרט. ערב רגיל.
בלי שהבנים ידעו ניגשתי לנדיה ששיחקה קלפים עם בן בבקסטייג' אם היא רוצה לראות איתנו סרט בערב.
"לא" היא אמרה. ככה. חוצפנית! השלכתי את הידיים באויר והתרחקתי. הפעם ממש לא רציתי לנסות.
כשחשבתי על מה שעשיתי שנית, ושלישית (כל זה קרה בשלוש שניות לפחות), בכל זאת הסתובבתי אליה ושאלתי "בטוח?"
"כן" היא אמרה בביטחון ואז באמת הלכתי משם אל כולם. בכל זאת ידעתי שאני לא מוותר. 

מי שרוצה לראות תמונה של נדיה [היפייפיה האלוהית!]
מוזמנת להכנס לכאן. אל תגידו שהרסתי לכן את הדמות או משהו חח אם אתן רואות זה על אחריותכן!