היו הייתה ילדה, קראו לה רניה, והיא חיה עם משפחתה, שכללה זוג הורים, אמא ואבא, ושש אחים ואחיות. הם חיו בפולין, שנים מעטות בטרם פרצה השואה.
בהתחלה היה להם טוב, לא חסר להם דבר. האמא נישארה בבית, טיפלה בילדים, והאבא הלך לעבוד, ופירנס בכבוד את משפחתו. הם גרו בבית לא קטן, וחיו חיים מאושרים. אבל כשפרצה המלחמה, הכל השתנה. החיים בפולין כבר לא היו חיים, והעול היה קשה מנשוא.
כשהחלו להכניס את היהודים לגטו, לא הייתה להם בררה. הם ירדו למחתרת, נאלצו להיתחבא בתוך מרתף חשוך. משפחה שלמה, תשע נפשות, נאלצו להיצטמק ולחיות כולם ביחד בחדר אחד שגודלו לא עולה על... על גודל של סלון ממוצע. לפני שהם ברחו למרתף אביה של רניה תפר לה קפל בשמלה, והחביא בתוכה שני טבעות. "שמרי עליהם מכל משמר.", ככה הוא אמר לה.
ככה הם חיו, במשך שנה וחצי. כל שבוע, כשאזל האוכל, הייתה רניה, שהייתה הבכורה, יוצאת עם אימה למצוא אוכל ביערות. כעבור שנה וחצי, שוב חלף השבוע, והאוכל במרתף אזל. רניה יצאה עם אימה להביא אוכל.
כנראה שהייתה הלשנה. אחד מהשכנים הלשין לנאצים על הדיירים המתגוררים במרתף הקטן, ואלה באו לביקור פתע. כשרניה ואמא חזרו... הם מצאו שבעה גופות. הנאצים הרגו את האב, ואת הילדים. לא נותר אף אחד. אני לא יודעת למה הנאצים לא הוציאו את הגופות. אולי רצו לבדוק אם מישהו יצא להוציא אותם, אולי פשוט התעצלו. מה שלא יהיה, הם כיסו את הגופות, ושמו אותם בצד. הם נאלצו להמשיך ולחיות עם הגופות במרתף, ולא העיזו להוציא אותם. הם פחדו מידי. גם כשהסריחו הגופות מריקבון, גם אז הוסיפו לגור איתם. לא הייתה להם בררה. כעבור שנתיים, הגיעו הנאצים שוב. הם חזרו, והפעם כדי לקחת את שתי הנשים לגטאות. הם נילקחו לאושוויץ, שם חיו כחצי שנה.
בינתיים, ביערות של פולין, חיה לה קבוצת פרטיזנים. אחד ממנהיגי הפרטיזנים היה פסח, סבי. הוא הכיר את סבתי עוד מימיהם כילדים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכאשר שמע על שנילקחה לאושוויץ, אירגן פריצה לגטו, שמטרתה חילוץ סבתי ואימה. כאשר התיכנון הסתיים, התנפלו הפרטיזנים על הגטו, והצליחו במשימתם. הם שיחררו את השבויות, ואיתם עוד כשבעה יהודים, אשר הצטרפו לפרטיזנים. סבי וסבתי התאהבו, ובתום המלחמה, כשלוש שנים לאחר מכן, הם עלו ארצה, והתחתנו.
***
יש לסיפור זה המשך, אבל אני אשמור אותו כבר לפוסט הבא.
עומר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
